יום שבת, 18 בדצמבר 2010

דברי פתיחה , והרהורים על המיוחדות שבאדם

בס"ד


שלום לכל האורחים הנכבדים

עדיין לא פענחתי את התוכנה של הבלוג הזה אז המון דברים שונים ממה שהייתי רוצה שיהיו.

אני מוסיף מכתב קטנטן בנוגע לכל מה שהולך פה

הכתבים מסודרים על פי תאריך ולא על פי נושאים , מה שמקשה מאוד להתמצא ולחפש דברים ספציפיים. עמכם הסליחה

קבצי מוסיקה אני לא מצליח עדיין לעלות לכאן , אשמח לקבל הצעות פתרון כיצד לפתור את הקושי הזה.

עד כאן התנצלויות



עכשיו בנוגע למה שקורה בזמן האחרון

אתמול שמעתי הרצאה שנקראת "הנני"

מה עניינו של אותו "הנני"? אז כך-

זה כבר לא חידוש גדול בימינו לומר שכל אחד הוא יחיד ומיוחד. זה דבר שכולם מסכימים עליו באופן עקרוני. לצערי החברה שאנו חיים בה לא מצליחה ליישם את העיקרון הזה בצורה מספקת ואנשים רבים מרגישים שהם נסחפים בזרם החברה ולא מצליחים לחיות על פי הקול הפנימי שאישי שלהם.

במאמר מוסגר אני נוטה לחשוב שהסיבה העיקרית לכך היא שלרובנו לא מספיק ברור מי אנחנו באמת ומה מיוחד בנו יותר משאר בני האדם הנורמלים. בעצם לרובנו כלל לא ברור מה זה בכלל בן אדם נורמלי וממילא קשה הרבה יותר להגדיר איפה אני לעומת זה. כך דרכו של עולם , מי שיודע לאן הוא רוצה להגיע ומה מטרותיו קל לו הרבה יותר להיצמד אליהם מבלי להיסחף אחרי הזרם ההמוני. כיוון שהבירור האישי של רובנו לוקה בחסר , כך גם היכולת שלנו להתנגד לתופעות שמסיחות אותנו מעצמנו יורד. אולי צריך להקדיש יותר זמן לעניין הבירור ולא לעניין המלחמות להיות שונה.

כל זה דיון בנוגע לאופן הבירור של היחוד האישי שלי. אבל הנקודה שלמדתי מההרצאה אתמול היה מהותי יותר , ויש בה משהו מאוד מעודד. אסביר...



כשאני אוכל קציצה יש לי 2 אפשרויות לטעום אותה . להרגיש את הטעם של הבשר המשובח שאותו אני אוהב מאוד , או להרגיש את הטעם של האגוז מוסקט שאותו אני שונא מאוד. למעשה זה לא ממש נתון לבחירה ישירה שלי , כיוון שזה נעשה בצורה כמעט אוטומטית.

אבל! אני יכול להרגיל את עצמי אט אט לצורת חשיבה ואופן הסתכלות על המציאות שמגדיש את הדברים הטובים על פני הדברים הרעים.

בנושא של דייטים זה מאוד בולט. יש בחור שיוצא לדייט וכששואלים אותו איך היא? הוא עונה – יש לה אף גדול מדי זה לא מתאים לי. למרות שיתכן שיש בה במון דברים נפלאים אחרים עדיין האף הגדול מפריע לו. ולעומת זאת יש אדם ששואלים אותו אותה שאלה והוא עונה , יש לה עיניים מדהימות. יתכן שזו אותה בחורה עם אותו אף גדול אבל מה שתפס את הבחור השני היה העיניים שלה. למרות כל החסרונות שיתכן שיש בה הבחור הזה נתפס ברישתה.

אני לא רוצה להיכנס להטפה בנושא של ראיית הטוב ולדון לכף זכות , למרות שזה נושא חשוב ביותר.

אני מעדיף למשוך את הרעיון הזה לנקודה שאתמול הרגשתי שהיא חשובה לי מאוד והייתי רוצה להתחזק בה , אולי מהכתיבה עליה עכשיו , משהו יכנס לתוכי.

דוד המלך אומר בתהילים " טעמו וראו כי טוב ה' " . אם נדקדק בדברי דוד המלך נראה שהוא לא מדבר על חיים שלמים שכל-כולם דבקות אלוקית , אלא הוא מדבר על טעימה אחת ויחידה של דבר לא מוגדר (אולי נדגיר אותו בהמשך) והטעימה הזו מגלה לנו סוד נפלא – שה' אלוקינו ואלוקי אבותינו הוא טוב! טוב ומטיב לכל ואוהב את כל בריותיו!. מה שטעימה אחת יכולה לעשות.

לדוגמא הפרסומת שמשודרת עכשיו ברדיו על ההמבורגר של מסעדת "מוסז", שמי שאכל אותו לא יכול לאכול שום המבורגר אחר יותר לעולם . (ויש לפקפק) . אבל לצורך העניין זה מספיק לנו.

האמת היא שכל מה שאדם צריך בשביל להיתפס למשהו ולהתאהב בו זה טעימה אחת ויחידה שמגלה לו את הטוב שבעניין. זה נכון באהבה באוכל בעבודה ובמוסיקה בעצם בכל תחום.

מדוע זה חשוב להגדיר את זה ? כי זה מנחם מאוד וגם נותן הדרכה.

זה מנחם - כיוון שאני יודע שאם אני רוצה להתחבר לקדוש ברוך הוא , אני לא חייב לחיות את חיי בדבקות אין קץ בכל שניה ושניה – כי אני יודע שזה דבר שאני לא מסוגל לעשות ואולי גם אני גם לא כל כך רוצה כרגע. אבל אני יכול לקחת נקודה אחת ולהפנות אותה כלפי ה' , וכמו כבל חשמל דק שמעביר אנרגיה לבניין שלם , כך בדיוק הנקודה הזו היא תהיה החיבור שלי אליו יתברך. וכל החיים שלי יהיו מחוברים לה' דרך אותה נקודה. ומה שנפלא ביותר שעניין הזה שהנקודה הזו היא יכולה וצריכה להיות אותה נקודה שהיא ייחודית רק לי ושייכת לעצם נשמתי. זו שאני מחפש בקדחתנות רבה כל כך, היא יכול להיות הצינור שמעביר לי את האנרגיה מלמעלה , וכן הצינור שיעביר את כיסופי כלפי מעלה.

וזה גם מדריך – כי זה אומר שנכון יותר להתמקד בדבר אחד טוב ודרכו להגיע לחיבור שלם , ודרכו לגלות שמי שעומד מולי הוא טוב ומטיב. בין אם זה בן-זוג ובין אם זה אדון הכל הקב"ה. נכון יותר להתחבר דרך נקודה אחת מאשר להתפרש על המון נקודות ולרדוף בלי סוף אחרי השלמת כלום .בדרך כלל שאני מצליח באחת אז השניה נופלת ולהיפך. אני חושב שזה אומר שחיבור שנבע מנקודה אחת (העיניים שלה) הוא עמוק יותר ומהותי יותר מאשר חיבור של המון דברים בינוניים.



עבורי יש בזה נחמה גדולה , אני יודע שכל הקישורים והחיבורים שאני מייחל אליהם נמצאים בהישג ידי ממש.

בשורות טובות





יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

פירוש על פרק א בספק שמואל. סיפורה של חנה

בס"ד


שמואל א פרק-א

{א} ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי:

1- מדוע נקרא איש אחד ולא סתם איש?

2- כיוון שרוצים להראות על חשיבותו של האיש הזה, גם באביו של שמשון נאמר איש אחד. ואולי גם על דרך אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שעם ישראל הוא מתדמה ליחידו של עולם , וזה תפקידו של עם ישראל לגלות את האחדות פה בעולם הזה , ולכן כל אדם שהעיקרון הזה של גילוי האחדות עובר דרכו , כמו אלקנה שזכה להיות אביו של שמואל , אז נקרא אחד לומר לנו שאידאל של אחדות השם עובר בחייו

3- כאן כתוב שהוא אפרתי ואילו בדברי הימים פרק ו כתוב שהוא משבט לוי?

מסבירים ששבט לוי היה מפוזר בין השבטים ב48 ערים שקבלו להתגורר בהם.

{ב} ולו שתי נשים שם אחת חנה ושם השנית פננה ויהי לפננה ילדים ולחנה אין ילדים:

1- מדוע לא נאמר על חנה האחת כמו שנאמר על פנינה השניה, היה צריך להיות כתוב – שם האחת ושם השניה?

2- מדוע חנה קודמת בסדר הצגת הנשים – היא שאישה האחת , ואילו פנינה קודמת בסדר הילדים?

כיוון שחנה הייתה נשואה לאלקנה לפני פנינה , אך כיוון שהייתה עקרה היא בקשה ממנו שישא גם את פנינה , וחשבה שבזכות המצווה הזו היא תזכה להפקד גם כן בזרע. כמו שרה שבקשה שאברהם ישא גם את הגר ואמרה אלוי אבנה ממנה – אני אבנה ממנה. אך לבסוף רק לפנינה היה ילדים. לכן חנה קודמת כי היא חשובה לאלקנה יותר כי אותה אהב באמת.

3- שמה של חנה מעיד עליה – חוט של חן משוך פניה, ופנינה כשמה כן היא יש בה פנינה יקרה שמוסתרת מאחרי צדפה , שלמרות מעשיה שנראים מכוערים יש בתוכם כוונות טובות , לעומת חנה שגם חיצוניותה מלאת חן

{ג} ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח ליהוה צבאות בשלה ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים ליהוה:

1- במדרש מסופר שאלקנה הוא טנק חבד של איש אחד , הוא לקח את כל משפחתו והיו עולים לשילה כל פעם ממקום אחר , והיו פוגשים אנשים בדרך ומשכנעים אותם לבוא איתם.

2- מדוע כתוב להשתחוות ולזבוח? המלבים מסביר שכל מטרת העליה של אלקנה לשילה הוא בשביל להתפלל שם על חנה אישתו שתפקד וזה נלמד מהדיוק של שם צבקות שמוזכר לראשונה בתפילת חנה כדי להפקד. אז מדוע צריך שכל העם יבואו גם? שזכות המצווה הזו תחשב בעבורה , וכן שלא דומה תפילת רבים לתפילת יחיד. לומדים גם את החשיבות המיוחדת של תפילה במשכן שם השכינה מצויה.

3- עוד מסביר הרב קשתיאל שלעומת בני עלי שרק היו זובחים את הקורבנות אבל ליבם לא היה על העבודה באמת , אלקנה עלה להתשחוות ולזבוח , קודם השתחוויה וביטול כלפי שמיה ורק אחר כך כל העניינים המעשיים יכולים לתפוס מקום .

4- כיוון שחפני ופנחס היו תאווים לקרבנות ולא עסוקים בעבודת השם העם נמנע מלבוא לשילה על כדי כך שהמקרא מספר עליהם שהם שכבו עם אשת איש חזל מסבירים שהכוונה היא שהם עקבו את הבאת קרבן יולדת ונידה אז הנשים נמנעו מלהיטהר וזה כמו לגזול אישה מבעלה. הרב בעין איה שבת ב פרק ה פסקה נג מסביר את העניין שכאשר הכהנים מנצלים את מעמדם המדיני את כוח השלטון שלהם בצורה לא מוסרית אז רגש המוסר הטבעי באדם יוצא כנגד הקודש בכלל ועבודת הקורבנות בפרט ולכן נמנעו העם מלהביא קורבנות , ובניהם גם נשים שהיו צריכות להטהר אך נמנעו מלעשות זאת בגלל הכהנים שמושחתים. במקום להבין שהקרבנות הם הדרך שלנו לקשור את חיינו אל המגמה בעליונה – בלידה למשל יש צער ויש שמחה מעורבבים , רק חיבור אל הקודש יכול לתת לרגש המוסרי נחת בכך שיודע שלא לשווא יש צער ויסורי לידה . ובני עלי הם הסתכלו על הכל בצורה חיצונית ולא ראו שהחיים מחוברים להשם ולכן נמנעו למהקריב את הקרבנות.

{ד} ויהי היום ויזבח אלקנה ונתן לפננה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות: {ה} ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב ה' סגר רחמה:

1. את הפסוק אפשר להסביר בכמה אופנים , הפשט הוא שלחנה נתן יותר מכולם , אפים כלומר כפליים. והיותה עקרה מבסביר מדוע ראה לנכון לנחם אותה, יש בפירוש זה משהו שמזכיר את יוסף ואחיו שנתן לבינמין מנה אפים וצ"ע - רשי

2. אפשר להבין כפרוש הרדק בשם אביו שאפים מבטא צער ועצב. וכיוון שאלקנה אהב את חנה הוא הצטער שהיה צריך לתת לה מנה אחת בודדת ואילו לפנינה נתן המון פנות כי היו לה בנים ובנות ואילו לחנה לא היו ילדים כי ה' סגר רחמה , וכיוון שאהב אותה הוא הגיש לה את המנה הבודדת בצער והתנצלות. רואים מכאן שאלקנה לא נמנע מלחלק את המנות שווה בשווה אף אל פי שאת חנה אהב יותר , אולי ניסה לגרום לה להשלים עם המצב כמו שנפשר בפסוק ח שהוא אומר לה תשלימי עם זה שיש לך רק אותי.

3. ועוד פירוש ששמעתי שאשתי הוא שאת חנה אהב וה' סגר רחמה הם באותו עניין. הפסוק מסביר שחנה היא האהובה על אלקנה ועל ה' , אלקנה מבטא את אהבתו בנתינה מרובה – מנה אחת אפים –אהבה של נתינה. ואילו ה' מבטא את אהבתו לחנה דווקא על ידי חוסר נתינה – סגירת רחמה. על דרך האמהות הקדושות שהיו עקרות כי ה' מתאווה לתפילתן.

{ו} וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה כי סגר יהוה בעד רחמה:

פנינה מכעיסה את חנה בכוונה, כדי להביא אותה לתרעומה – הרעימה . היא מאינה שמתוך הצער של חנה היא תגיע לתפילה אמיתית ואז תזכה להיפקד. חזל אמרו חנה ופנינה לשם שמים נתכוונו כלומר מאחרי המעשים הרעים מסתתרת כוונה טובה – כשמה כן היא פנינה , אבל ראינו שפנינה נענשה על מעשיה למרות הכוונות הטובות. אולי אפשר ללמוד לקח לחיים שלפעמים אנחנו רואים שישנה דרך חינוכית להשיג מטרה מסוימת , או דרך עסקית שפועלת היטב . ואנחנו מתפתים לפעול בדרך זו למרות שהיא לא תואמת את רוח התורה ורוח המוסר , כיוון שאנחנו מאמינים שהמטרה מקדשת את האמצעים. ואכן רואים שפנינה הצליחה לגרום לחנה להתפלל ולהיפקד, ובכל זאת נענשה. לכן עלינו לדעת שזו דרך פעולתו של היצר הרע , שהנה פנינה מושוות לשטן. גם לשטן יש פעולות טובות ובכל זאת "יגער ה' בך השטן". חובתנו לפעול בדרכים הטובות והישרות אפילו אם נראה לנו שהתוצאות יהיו פחות טובות , עלינו לבטוח בה' שיסיע בידנו להשיג את המטרות גם בדרך הטובה. המטרה לא מקדשת את האמצעים כי הדרך היא עצמה ההשיג. בכלל ביהדות יש יחס לא פורפונציונלי בין הדרך לבין ההישגים, שהתוצאות הם לה' יתברך שיחליט מה יקרה ומתי אבל הדרך היא נתונה לנו . צריך לשאוף למטרות טובות אך תפקידנו ה לדאוג להתקדם בדרך הנכונה והטובה ותפקידו של הקב"ה זה להחליט אם ומתי התוצאות ראויות לבוא. ויש עוד המון להרחיב בזה בנושא של המגמות האלוקיות במציאות ולפעול עם אל וכו'

{ז} וכן יעשה שנה בשנה מדי עלתה בבית יהוה כן תכעסנה ותבכה ולא תאכל:

המקרא מסכם שכל מה שסיפרנו עד עכשיו קורה כל שנה ושנה , וחנה לא מתפלל (זה אפשר לדעת לפי שעלי מופתע לראות אותה מתפללת וחושב אותה לשיכורה , אם הייתה מתפללת כל שנה מה מפתיע בזה כל כך?) . כל שנה הם עולים למשכן ואוכלים קורבנות וחנה הלא אוכלת כלום , פנינה מתגרה בה ומכעיסה אותה בשביל שתתפלל אך חנה לא מתפללת.

אבל השנה קורה משהו אחר:

{ח} ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים

אלקנה ניגש אליה ומנסה לשכנע אותה לצאת כבר מהבאסה , צריך לשלים עם המציאות ולא להאבק כל החיים , כבר שנים על גבי שנים שאנחנו עולים לשילה בשביל לזכות להפקד אז אולי זה מה שה' רוצה וצריך לקבל את זה באהבה. "עזבי אותך מהריון סתם כאבים ודיאטה , אני יותר טוב מילדים. למה צריך ילדים בכלל שיטפלו בך ויקברו אותך – אני אעשה הכל יותר טוב מעשרה בנים (עפ דברי חזל) . אפשר להרחיב שנושא של למה צריך ילדים בכלל וכל יצר העמדת צאצאים. חזל אומרים שאין בילדים צורך מלבד חוטריה וקבוריה . זה כמובן ללא היה ציווי לפרות ולרבות . אבל אם נתבונן בדברים בצורה שכלית נטו מה מועיל לי בנים ובנות סתם כאב ראש וחיתולים, זה לא מוסיף לי כהו זה לחיי טובים. רק מתוך ההבנה שיש מגמה עליונה שלשמה נברא העולם (גילוי שם ה') והמגמה הזו מתגלה אט אט "מדור לדור ישבח מעשיך" שתוכן עליון שכזה לא מתגלה ברגע אחד אלא במשך כל קיום העולם , אם כך מובן מדוע טבוע בכל הברואים הצורך להעמיד דור המשך שיוכל להוסיף ולגלות על גבי מה שהדור הנוכחי כבר עשה. אלקנה אומר לחנה תדעי לך שלולא שהיה מצווה להביא ילדים אז לא היתה לנו שום סאמת לעשות זאת , וכיוון שאת עקרה אז את פטורה מהמצווה – אנוס פטור, אז אל תכנסי ליאוש מכך שלא ילדת.

אנחנו רואים פה 3 גישות להתמודדות עם קשים . גישתו על אלקנה היא לקבל את הדברים כגזרה משמים ולנסות לראות את הטוב . גישתה של פנינה שמנסה להשיג את המטרה שכל מחיר אפילו בדרכים לא יפות. אם אצל אלקנה יש קבלה מוחלטת מדי של הגזרה האלוקית , אצל פנינה יש התעלמות מוחלטת מהגזרה מתוך מחשבה שהיא יודעת מה נכון ומה טוב והיא תשיג את זה אפילו בדרכים רעות. אם הדרך היחידה להשיג מטרה מסויימת היא דרך אסורה יש לנו מסר שה' לא רוצה שנשיג את המטרה הזו. פנינה לא קלטה את הרמז.

ודרכה של חנה: פקיחת עיניים וזיהוי הקשיים, לקיחת אחריות ומעשה , אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני

{ט} ותקם חנה אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה ועלי הכהן ישב על הכסא על מזוזת היכל יהוה:

חנה רואה שבעלה התייאש ומבינה שהוא כבר לא יתפלל עליה , מבחינתו הגזרה נגזרה והוא שלם איתה. מה איכפת לו יש לו עוד אישה עם מלא ילדים. היא גם רואה שהכהן הגדול יצא לחופשה יושב לו על כסא נוח במזוזת ההיכל , כלומר שכל העולים לרגל כבר הלכו . אם כך אין לה על מי להשען אלא על עצמה ועל ריבונו של עולם. היא אוכלת ושותה לעומת שנים עברו שלא אכלה ולא שתתה , אמנם המפרשים אומרים שהיא אכלה מעט אבל עדיין רואים שהמקרא מציין שהיא כן אכלה משהו ונראה לי שזה שינוי לעומת שנים עברו. אולי יש בזה עניין של הפנמת המצב. כלומר אם עד עכשיו חלוקת המנות (השווה או הלא שווה) ביטאה את מסכנותה של חנה (או שקבלה מעט מאוד , או שקבלה יותר מכולם מתוך רחמים) וכל פעם שהגיע אותו רגע של חלוקת המנות פתאום עקרותה של חנה התבלטה יותר , ולרגע כולם הסתכלו על הצחלת שלה ואמרו לעצמם איזה מסכנה היא אין לה בנים. אבל חנה לא הסכימה לאכול , כאילו אומרת אני לא מוכנה להשתתף בסצינה המביכה הזו , אני לא מסכנה ולא ערירית . מן סוג של הכחשה של המציאות, כאילו מסרבת לקבל את העובדה שאין לה ילדים ואולי בשל כך גם לא התפללה , כי להתפלל להפקד בזרע זה בעצם להודות שיש לי בעיה , כמו כן לאוכל את המנה אחת אפים זה להודות שיש לי בעיה ולכן נותנים לי מנה כפולה. עד עכשיו חנה הייתה בהכחשה וסירבה לקבל את מצבה ולהכיר במציאות ולכן גם לא התפללה, אולי קיוותה שמישהו יעשה זאת עבורה. אבל עכשיו היא אכלה כאילו אומרת "אני יודעת שיש בעיה אני עקרה ואין לי ילדים ולכן קיבלתי את המנה אחת אפים המביכה הזו, אבל לעומתך אלקנה אני לא מקבלת את הגזרה, אני הולכת ומתפללת לפני אדון העולם עד שיענה לי" הגישה של חנה מבטאת את הקושי שלנו להכיר בחסרונותנו שגורם לנו אפטיות וחוסר מעש , אם נעיז להודות שאנחנו חסרים ונשכיל להבין שה' סגר בעדנו כי הוא רוצה שנפנה אליו לבקש עזרה , וגם נעיז קום ולעשות זאת בעצמנו ולא לסמוך על אף אחד שיעשה זאת בשבילנו. ובאמת זו עניינה של התפילה – הכרה בזה שאני לא מושלם , לדעת שהחסרון מהשם , להאמין שרק לו יש את הכוח לפתור לי את הבעיה ושהוא אכן חפץ בכך שבעיותיי תיפתרנה , והתעוזה לעמוד ולדבר עם ה' ולהגיד לו מה שעל ליבי.

{י} והיא מרת נפש ותתפלל על יהוה ובכה תבכה:

מדוע כתוב תתפלל על ה' ולא אל ה'?

חזל דורשים שחנה הטיחה דברים כלפי מעלה כיוון שכתוב שהתפללה על ה'. ומתארים חלק מדבריה שהיא לכאורה מאיימת על ה' : "ריבונו של עולם אם לא תתן לי פרי בטן אני אלך ואסתתר מעיני בעלי עם אדם זר ואז אלקנה יצטרך להשקות אותי בבית המקדש . ואתה הרי הבטחת בתורה שאם הבעל חשד באישה לשווא הרי נזרעת זרע ותפקד. אז או שתתן לי בן או שאני אעשה את התרגיל הזה ואשיג ילד בדרך אחרת". הדברים לכאורה קשים מאוד ולולא הדברים כתובים אי אפשר לאומרם , מי מעז לאיים על ה'? ועוד כיצד יתכן שתפילה כזו תשמע?

נפש החיים עונה שהטיחה דברי כלפי מעלה אין הכוונה שהיא מאה לקנטר או לבזות כלפי שמיה חס וחלילה , אלא כמו שאדם מתפלל על חברו שיהיה בריא כך חנה התפללה על ה'. היא ביקשה מה' שירחם על עצמו. מה הכוונה? פירוש הדבר הוא שלפעמים הקב"ה מסתיר את עצמו ומעביר על רצונו משיקולים שונים , וחנה האמינה שזה שיהיה לה ילד זה בוודאי רצון ה' אבל מסיבות מסויימות ישנה גזרה שמעכבת את רצון ה' מלהתקיים , ולכן היא הטיחה את דבריה כלפי מעלה כלומר לא בקשה בשבילה אלא ביקשה בשביל ה' יתברך (שהוא למעלה) והתפללה שיתן לה זרע בשבילו , כי הוא רוצה בזה וצריך את הילד הזה, ולשם כך היא מוכנה אפילו להסתר מעיני בעלה ולשקות את המים המאררים העיקר שהמטרה תושג. זה מתחבר ללשון תפילתה

{יא} ותדר נדר ותאמר יהוה צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו ליהוה כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו:

השם צבאות מוזכר כאן בפעם הראשונה בתנך , חנה הייתה הראשונה שהשתמשה בשם זה בתפילה . מה החידוש של שם זה? הגמרא ביומא מספרת על עני ששמע על דוכס שעשה סעודות גדולות לנתינו והחליט ללכת לשם ונסות להשיג מזון, כל סעודה הוא בא אך איש לא נתן לו פירור. עד שלבסוף הוא ניגש לדוכס בעצמו ואמר לו אולי אני אהיה גם אני חלק מנתינך ואז אני אוכל גם להשתתף בסעודות האלה , הדוכס הסכים והעני אכל את נפשו לשובע. כך בדיוק חנה , ברגע שהיא הבינה שהיא לא תוכל לזכות לילד בדרך הטבע ,כי ה' אהב אותה ולכן סגר את רחמה , הוא רצה שהיא תתקרב אליו יותר על ידי הקשים שמעוררים לתפילה. מיד הבינה חנה שאם היא רוצה לקבל ילד עליה להיות חלק מצבאותיו של אדון העולם ולכן כינתה אותו בשם ה' צבאות , מולך על כל צבאות העולם. בהקשר למה שאמרנו קודם הדבר מובן עוד יותר , היא לא מבקשת בן כי חסר לה ילד והיא רוצה אותו לעצמה אין זה כך , אלא חנה הפנימה שעליה להתגייס לצבא ה' ולפעול על מנת לגלות את רצונו , ולכן היא מבקשת ילד שיפעל לשם כך. בעינה זה חלקה בצבא , יש הלוחמים עם חרב והיא מולידה לוחמים זה תפקידה. ולכן היא מתפללת על ה' – מבקשת בן שישרת אותו , זה התפקיד שהיא יכולה למלא בשירות הצבאי. ואת הילד הזה היא לא מבקשת לעצמה אלא היא מוכנה לתת אותו לה' כל ימי חייו. לפני חנה חשבו שתפילה זה אמצעי להשיג את מבוקשנו – ה הוא ממלא הצרכים שלנו. אבל חנה חידשה שאנחנו מתפללים בשביל למלא את "הצרכים של ה" כביכול. ולכן כאשר עלי רואה אותה הוא לא מבין

{יב} והיה כי הרבתה להתפלל לפני יהוה ועלי שמר את פיה: {יג} וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכרה:

עלי לא מבין מה זו התפילה המוזרה הזו , מדוע היא לא מוציאה קולות ומתפללת באריכות גדולה. המלבים מסביר שישנם 2 סוגי תפילות שהיו ידועות לעלי :

1) בקשת הצרכים , למשל חסר לי פרנסה אז אני מתפלל לה' יתברך שיעניק לי פרנסה טובה, מדוע שהוא יענה לבקשתי ? כיוון שעשיתי מעשים טובים השנה ואם אני אספר אותם ואפרט אותם זה ידגיש הצדק שבלהעניק לי את בקשתי . תפילה כזו היא ארוכה בזמנה כיוון שצריך לפרוט את כל המעשים הטובים ולעשות תשובה על החטאים , אבל גם מתפללים תפילה כזו בקול רם כיוון שהבקשות הן לגופו של האדם וכל ניסיון השכנוע הוא כמו בן בני אדם אז צריך להתפלל בקול רם , וזה מבטא את הפן הגופני יותר והאנושי יותר של התפילה. לא יתכן שחנה התפללה תפילה כזו , אמנם היא התפללה באריכות אבל היא לא הוציאה את קולה בתפילה.

2) תפילה על רחמים , אם התפילה הקודמת ביטאה את הצד החיצוני יותר של האדם – מעשים ונסיונות שכנוע , לדבר אל ה' כמו אל אדם , בקשת צרכי הגוף. הסוג הזה של התפילה היא נובעת מהנפש , אין נסיונות שכנוע ולא פירוט מצוות וחטאים. זו תפילה פשוט לבקש רחמים "ריבונו של עולם רחם עלינו אין לו על מי להישען אלא עליך לבד" ולכן היא נעשית בלחש כיוון שהיא "מלב אל לב". יוצאת מליבו של האדם ולא מפיו – ממקום פנימי יותר באדם , ומגיעה אל מקום פנימי יותר באלוקות לכאורה , מה שמכונה חתירה תחת כיסה הכבוד, בקשת רחמים למרות שאין שום סיבה פשוט כי ה' הוא רחום וחנון. אז כיוון שאין בסוג זה של תפילה פירוט אז היא קצרה מאוד . ולכן לא יתכן שחנה התפללה תפילה שכזו.

{יד} ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך:

המסכנה שעלי הגיע אליה היא שחנה שיכורה , כלומר מדברת בלי להיות מודעת למעשיה , בלי שיקול דעת , ללא אחריות . כמו שיכור שעושה מעשים ללא הגיון וכוונה. והרי אסור לשיכור להכנס למשכן זה איסור תורה , כיוון שבמשכן הכוונה וישוב הדעת הם חשובים מאוד , קרבן שהוקרב ללא כוונה נכונה נחשב פיגול – קרבן פסול. עלי אומר לחנה לצאת מיד מהמשכן ולהפסיק להתפלל כמו שיכורה כלומר ללא כוונה וללא סדר הגיוני.

{טו} ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני יהוה:

אבל חנה עונה לו שהיא מתפללת תפילה מסודרת מאוד ועם כוונה נכונה ואמיתית. אני מתפללת תפילת לחש (הסוג השני) תפילה מנפש אל נפש ולא מגוף אל גוף ולכן היא נעשית בלחש. אני מבקשת מה' שירחם עלי ויתן לי ילד.

{טז} אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה:

אבל אם אתה תוהה מודע הארכתי בתפילתי אז זהמכיוון שאני כוסעת. וזה אותו כעס שהזכרנו קודם שחנה לא מוכנה לקבל את זה שרצון ה' לא התממש עדיין במציאות . ברור לה שהילד הזה חייב להיוולד והוא יהיה משרת לפני ה'. ברור לה שיש לה תפקיד בצבאות ה' וכן גם לבנה יש תפקיד שמחכה רק לו והיא לא מוכנה לחכות אף לא רגע אחד יותר. ולכן היא מפצירה ומטיחה דברים כלפי מעלה ומשכנעת את הקב"ה שירחם , לא בשבילה אלא בשבילו. סתם אדם שמבקש רחמים לא יכול להפציר , כי עצם האפשרות לרחמים זה חסד גדול ששייך רק לעם ישראל אז תגיד תודה ותשתוק, זו חוצפה להפציר יותר מדי (עוד יקשיבו לו חס וחלילה) . אבל חנה שיודעת שכל מה שהיא מבקשת זה כלל לא בשבילה אז היא מרשה לעצמה להפציר ולדחוק אפילו ברחמים ולכן היא האריכה בתפילתה.

והיא מבקשת מעלי שיבין את כוונותיה ולא יגרש אותה מעל המשכן.

{יז} ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו:

עלי מקבל את הדברים ומברך אותה שבקשתה תיענה. יש מפרשים שלתך – שלל (רדק) כלומר האוצר שאת משקשת ימצא. יש מפרשים שילייה – ילד עלי מתחבר גם הוא לתפילה ומקווה שאכן תזכה לילד . ויש מפרשים שלתך חסר אלף כלומר שאלתך. שבקשתך תיענה. על פי חלק מהפרשנים עלי מתנבא ואומר לה שהיא תזכה לילד . ויש אומרים שהוא מתפלל עימה.

{יח} ותאמר תמצא שפחתך חן בעיניך ותלך האשה לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד:

תמצא חן בעינך – קשור כנארה לשמה "חנה" . למי חנה אומרת זאת? או לעלי או לה' או לאלקנה. ממי היא מבקשת למצוא בה חן , או במי היא מבקשת למצוא בו חן? הרב קוק מסביר שחן זה היופי הפנימי שנמצא אף על פי שלא רואים אותו כלפי חוץ , ולמצוא חן זה לזהות באדם את יופי הפנימי שבו למרות שהוא נסתר –הוא מצא חן בעיני פירושו אני מזהה בו את יופי הפנימי שלו. אם חנה דיברה לעלי היא מבקשת שיראה בה את הכוונה הטובה ולא יחשוב אותה לשיכורה , וכן גם באלקנה היא מבקשת שלא יכעס עליה שהיא מתעקשת ולא אוכלת . ואם כלפי ה' אז היא מבקשת אפילו אם תפילתה לא נעשתה כראוי עדיין שיראה בה את הכוונה הטובה.

ואם נפרש שחנה מבקשת שהיא תזהה את החן במישהו אחר , מסתבר לומר שהיא פונה כלפי שמיה ובקשת מריבונו של עולם שאפילו אם ה' לא יענה על פתילתה עדיין היא רוצה לזהות את היופי שבכל מה שעובר עליה ובכל הגזרות שה' גזר עליה. "תמצא שפחתך (חנה) חן (אני היופי הנסתר) בעיניך (בצורת ההסתכלות של ריבנו של עולם)" בקשת להשלים עם הדרך שבה אתה מנהיג את העולם.

פניה לא היו לה עוד . רשי אומר שעד היום היא הייתה תמיד עצובה אז הפנים שכולם הכירו אותה היו של צער, אבל עכשיו היא כל כך הרגישה נחת ושמחה ולא הפסיקה לחייך שכמעט אי אפשר היה לזהות אותה. פניה לא היו לה עוד

חזל דורשים שחנה הייתה חולה לפני שהתפללה והמחלה הייתה שפרצופה היה נראה כשל קוף. ואחרי התפילה פרצופה חזל שהיות של אדם. נראה לי להסביר שחזל התכוונו במשלום קוף דווקא כי קוף מחקה את חברו. ולפני התפילה חנה רצתה ילדים כיוון שפנינה צרתה הקניטה אותה והשוויצה בעשרת ילדיה , וחנה הרגישה שהיא רוצה גם , כלומר המניע האמיתי לשאיפותיה של חנה לזכות לפרי בטן הוא חיקוי וקנאה. אבל אחרי התפילה שהיא עברה תפנית רצינית ועכשיו המניע האמיתי הוא להשתתף במאמץ המלחמתי בצבאות ה' ולהביא לעולם ילד שיהיה כולו מוקדש לעבודת הבורא. זה הכוונה השתנו פניה משל קוף.

{יט} וישכמו בבקר וישתחוו לפני יהוה וישבו ויבאו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה יהוה: {כ} ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל כי מיהוה שאלתיו:

לכאורה מפשט הלשון משמע שהשם שמואל נגזר מהמילה השאלה , אבל קשה לומר שאכן חנה קראה לשמואל על שם ההשאלה שהיא השאילה אותו מאת ה', שהרי רק שנתיים ימים שמואל אכן חי בבית הוריו ולאחר מכן הוא חזר למשכן שילה שם מקומו האמיתי , וקשה לומר שהיא בחרה לו שם בגלל שנתיים כל כך חסרות משמעות לכאורה.

{כא} ויעל האיש אלקנה וכל ביתו לזבח ליהוה את זבח הימים ואת נדרו: {כב} וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והבאתיו ונראה את פני יהוה וישב שם עד עולם:

מדוע לא עלתה, יכלה אם רצתה לבקר במשכן ולחזור לביתה עד שיגמל ?

לחנה ברור שהיא לא יכולה לעלות למשכן ללא שמואל כיוון שהוא טרם נגמל , וכן ברור לה שלהביא אותו למשכן לביקור ואז להחזיר אותו לביתה. חנה מבינה שהקישור של שמואל למשכן הוא כל כך חזק – לשם כך הוא נולד , עד שאם היא תביא אותו אפילו פעם אחת כבר יהיה בלתי אפשרי להוציא אותו משם. כיוון שהתקדש התקדש, כמו מעשר שני שברגע שנכנס לחומות ירושלים כבר אי אפשר לפדות אותו. שמואל הוא מעשר שני מבניה של חנה , הוא כולו מוקדש לה'.

{כג} ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך שבי עד גמלך אתו אך יקם יהוה את דברו ותשב האשה ותינק את בנה עד גמלה אתו: {כד} ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה ואיפה אחת קמח ונבל יין ותבאהו בית יהוה שלו והנער נער:{כה} וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי:

חנה הביאה את בנה ועימו קרבן תודה . חזל דורשים את הביטוי "וישחטו את הפר" בלשון רבים ששמואל חידש הלכה בדיני קורבנות , שגם לזר מותר לשחוט את הקרבן אפילו אם הוא איננו כהן . חזל אומרים ביטוי חריף ששמואל הורה הלכה בפני רבו , שהרי עלי בתחילה חלק על כך וסבר שרק לכהן מותר לשחוט אבל שמואל הוכיח לו מפסוקים שכל עבודת הכהן המתוארת בתורה התחילה רק מקבלת הדם ועלי לבסוף השתכנע. פה מתחיל המקרא להציג לנו את הפער שבין בי אלקנא לבין בית עלי. פה הפער מודגש על ידי המחלוקת ההלכתית לגבי שיחטתו של זר , להלן יורחב בנושא



{כו} ותאמר בי אדני חי נפשך אדני אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל יהוה: {כז} אל הנער הזה התפללתי ויתן יהוה לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו: {כח} וגם אנכי השאלתהו ליהוה כל הימים אשר היה הוא שאול ליהוה וישתחו שם ליהוה:

המלבים מסביר שחנה ראתה צורך לשכנע את עלי לקבל את שמואל לעבודה במשכן , יתכן שעלי לא רצה להכניס אותו ממש לענינים כנראה כיוון ששמואל איננו כהן . אבל חנה מסבירה לו ששמואל איננו נער רגיל ועליו לקבלו כיוון שהנדר שנדרה היה מעיין נבואה , וכיוון שהנדר נענה משמים אז אסור שעלי יפריע לנדר להתקיים מלמטה. עלי אכן מתרצה .





{א} וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: {ב} אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ:

חנה משבחת את בורא עולם על החסד הגדול שעשה עימה

{ג} אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה (ולא) וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:

עיקר תפילתה של חנה עוסק בהבנה שכל מה שנגד עינינו הוא זמן , חולף ולא יציב. הטבע והמציאות היא משתנה , אבל הקב"ה הנהגתו היא לנצח. ולכן אל לנו למהר להסיק מסכנות חפוזות כיוון שראינו משהו (עיין פירוש הרמבם ללא תתורו אחרי עיניכם) כדברי הרב בזרעים פרק ה – עלינו לסגל לעצמנו מבט גבוהה מעל פרטי המציאות , ולא להתרשם ממה שלנגד עינינו שהחומר היא זמני ומשתנה.

{ד} קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: {ה} שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: {ו} יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: {ז} יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: {ח} מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: {ט} רַגְלֵי (חסידו) חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: {י} יְהוָה יֵחַתּוּ (מריבו) מְרִיבָיו (עלו) עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:

{יא} וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יְהוָה אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן:

מדגישים הפרשנים ששמואל משרת את פני ה' דווקא , מה יכלנו לחשוב שהוא עושה שם? יכלנו לחשוב שהוא לוקח חלק בחטאם של בני עלי שהקדימו עצמם לפני השם.

{יב} וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְהוָה: {יג} וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ: {יד} וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה: {טו} גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי:

אומרים בפרשנים שהם הקדימו את עצמם לבורא עולם. בהמשך נראה מה זה מבטא

{טז} וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר (לו) לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה: {יז} וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְהוָה כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְהוָה:

בסופו של דבר בני עלי גרמו להתרחקותם של בני ישראל מהמשכן וביזוי הקודש. לעומתם שמואל בפסוק הבא מוגדש בפעם השניה (פעם אחתלפני חטאתם ופעם אחת אחרי) כמשרת פני ה' דווקא , אולי כדי להדגיש את הניגוד שבדבר.

יש לשאול מה חשבו בלי עלי שהתנהגו כך? כיצד מעלי כהן גדול יוצאים כלאה צאצאים חטאים? ומדוע עלי לא מיחה בהם? עוד יש להבין מדוע שמואל מוצג בהקשר הזה כמשרת פני ה דווקא כאילו בא לרמוז שהם לא שירתו את ה' אלא את עצמם. ונראה לי ליישב את הדברים על פי פשטי המקראות ועל פי בדרי הרב בעין איה שבת ב פרק חמישי פסקה נג. וכן שמעתי שר אלחנן בןנון מסביר את המהלך בצורה דומה. למעשה היו 2 גישות ביחס שבין בני ישראל לבין המשכן , גישתם של הכהנים ובראשם עלי , וגישתם של הלויים ובראשם אלקנה. אלקנה הקדיש את זמנו וכספו להביא כמה שיותר יהודים למשכן שילה , רצה לחבר בן הקודש במשכן ולבין החול אצל העם הפשוט , ואכן הלוי הוא במדרגת ביניים בן הכהן הדוש לבין הישראלי הפשוט יותר. לעומתו עלי לא עסק בפרסום המשכן או בדרבון העם להעלות לרגל , יותר מכך אפילו מצאנו שעלי לא התיחס בצורה אדיבה לחנה שהתפללה שם , נראה שלא היה טבעי בעיניו לראות יהודים שאינם כהנים מסתובבים ברחבת המשכן , ולכן כל כך ראה צורך להעיר לה על שכרותה. שהרי איזה ישראלי יעיז להכנס אל הקודש?, עלי חשב לנכון שתהיה הפרדה בן הקודש לבין החול, בן המשכן אשל לכהנים ובין העם הפשוט . כמובן שהוא לא התנגד לעליה ורגל וקנות חובה אבל לא יותר מזה , וכן לא להפוך את המשכן למוקד חברתי רוחני לאומי כמו שאלקנה רצה לעשות . בעיני עלי צריך להיות דיסטנס בריא בן הקודש וחול ואולי רק בשביל לשמור על יראת הכבוד מפניו. כל יהודי צריך לדעת שהמשכן איננו מתנ"ס או שוק חלילה – זה מקום רציני עם כהנים מומחים שעובדים בו , וכמה שיגדל הריחוק הנפשי כך תגדל גם היראה מהמקום כמו שנאמר "ויראת מן המקום הזה" .כמו עץ וענפים , גישתו של עלי התגלתה ביתר עוז אצל בניו , שאם הוא חי הכוונה קדושה לשמור על ריחוק מה בן העם למשכן מלבד קרבנות החובה ועליה לרגל , וכל זאת בשביל לחזק את יראה הכבוד כלפי המשכן ומשרתיו – הכוהנים. אצל בני עלי הפכה גישה זו לקיצונית יותר . הם סברו שיהודי שמגיע להקריב במשכן לא צריך להפגש כלל עם ריבונו של עולם ומקום משכנו – אולי כי אין זה כבודו של מלך לפגוש על עבד ועבד. אלא העבד צריך לפנות לפקיד המלכותי (הכהן) והעריץ אותו ולירא מפניו (כך הוא מכבד את המלך בעצם) , וימסור את מה שהוא רוצה לתת למלך לפקיד וילך לו , הפקיד ימלא את החולה מחברת בן העם הפשוט לריבונו של עולם. ועבור העם הפשוט הכהנים צריכים להיות המוקד העיקרי שאותו עליהם לכבד , לכן רצו ליצור אווירה כאילו הם מקדימים את הכהנים לריבונו של עולם. אבל כוונתם הייתה לשם שמים , שאין זה מכבוד המלך לפגוש על עני ואביון במלכותו . למעשה הם החריפו את הניתוק שבין העם לבין המשכן עד כדי כך שעדיך שהעם רק יבוא להבין קרבן לכהנים וילך , ואין צורך שיהיה שום קשר ישיר בין העם לקב"ה . עבור העם הדמות שעליהם להעריץ ולירא מפניה היא הכהן שמשרת שם.

נעבור על הפרטים ונראה שזה מתאים למה שאמרנו: שמואל שמייצג את בית אבא אלקנה אומר ששחיטה מותרת גם בזר , כלומר צריך לאפשר עם להגיע כמה שיותר קרוב לקודש אפילו לתת להם לשחוט , אין ראיה חיוב בפסוקים על כך אלא רק ראיה על דרך השלילה – לא כתוב שהשחיטה צריכה להיות בכהן , רק מי שמחפש להתיר שחיטה בזר ישים לב לדיוק הזה . עלי לא יכול לשים לב לדיוק הזה , שהרי זה נוגד את תפיסת עולמו על היחס בן העם למשכן. חנה רואה את הניגוד ומבינה שעלי עלול לדחות את שמואל מחשש שיתחיל לעשות לו רפורמות במשכן , ולכן היא מאריכה בדברים לשכנע אותו שאכן מקומו של שמואל במשכן. ובאמת שמואל מייצג את החוליה מחברת בן העם לה' , כם מפני שהוא לוי שזה חוליה בן כהן לישראל , וגם כיוון שהוא עובד את ה' ולבוש חלוק בד למרות שהוא רק נער קטן , בא לבטא את הרעיון שלכל אחד יש מקום בעבודת ה' , אפילו נער קטן אז בוודאי שגם שאר העם ירגיש שייכות , וכן היה לבוש באפוד כל היום כולו (עפ הפרשנים) בא לבטא את הרעיון שכל זמן הוא זמן נכון לעלות אל המשכן , אין שעה לא טובה ואל לנו להסתפק בזמני העליה לרגל. צריכים להיות מחוברים לקודש כל היום כולו. את האפוד הוא לובש דווקא כשהוא במשכן כדי לסמל שמקום המפגש עם האלוקות הוא דווקא מקום השראת השכינה בשילה. לעומתו בני עלי מנסים כמה שיותר להרחיק את העם מקשר ישיר עם בורא עולם . הם מתנהגים בגסות וסררה ולוקחים בשר יתר ממה שמגיע להם , וזה כדי ליצור בעם יראה וכבוד מפני פקידיו של המלך , וכן הם מקדימים את התרומה לכהן לפני הקרבת אימורים על המזבח (על פי חלק מהפרשנים הם לא עשו מעשה אסור, שאכן יש אפשרות כזו וצ"ע) וזה כדי לגרום להעם להרגיש שאין להם מה להתעס בכלל עם המלך , עבור העם הפקיד הוא נציגו של המלך ,ואותו צריך לכבד ראשון כדי ליצור יחס נכון של יראת כבוד אצל האדם המקריב אב קרבנו לפני הכהן. המטרה הייתה לבודד את הקודש מהעם כדי שלא יצטרכו להשפיל את המשכן שאין זה כבוד המקום של עני ואביון שם את רגלו המלוכלכת במקום כזה.

{יח} וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יְהוָה נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד: {יט} וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים: {כ} וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר יָשֵׂם יְהוָה לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַיהוָה וְהָלְכוּ לִמְקֹמוֹ: {כא} כִּי פָקַד יְהוָה אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם יְהוָה: {כב} וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: {כג} וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה: {כד} אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יְהוָה: {כה} אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַיהוָה יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתָם: {כו} וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם יְהוָה וְגַם עִם אֲנָשִׁים: {כז} וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה: {כח} וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {כט} לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי: {ל} לָכֵן נְאֻם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם יְהוָה חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ: {לא} הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ: {לב} וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים: {לג} וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים: {לד} וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם: {לה} וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים: {לו} וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם:

לא תתורו אחרי עיינכם 3 פירושים

בס"ד לא תתורו אחרי עיניכם


{לט} וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם

ולא תתורו אחרי לבבכם. כמו (לעיל יג, כה) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות: (רש"י)



רשי מבין את פשט הפסוק ,שמדובר באדם שמסתכל על דברי עבירה בעניו וליבו חומד את העבירה ולבסוף האדם נכשל בה. התורה מצווה עלינו לא לתת לעיניים חופשיות להסתכל על מה שהן רוצות, לא לתת להן לתור מלשון תייר שהולך מפה לפה ומסתכל על הכל. וכן לא לתת ללב לחמוד מה שהוא רואה , אלא יש להגביל אותם ולמנוע מהם לגרום לאדם לחמוד ולהשתוקק לעבירה. שהרי העיניים והלב הם סרוסרי העבירה בלשונו של רשי ,כלומר דרכם לשדל ולשכנע את האדם לעשות את העבירה. את כל זה לומד רשי לדעתי מהביטוי אשר אתם זונים אחריהם , זונים מלשון זנות, רשי מבין את פשט הספוק כך – התורה אומרת לנו לא להגיע לידי זנות , ועוד מזהירה אורנו שלא לתת לעיניים לתור להסתובב ללא השגחה והגבלה. התורה ציננה גם את הלב אבל לא כתבה מה יש למנוע מהלב לעשות , שהרי תתורו לפי הבנת רשי מתיחס דווקא לעיניים , לכן רשי מבין שהלב הוא נמשך אחר העיניים וחומד את מה שהן ראו. יוצר מדברי רשי שאם אדם ימנע את העיניים מהסתכל אז גם לא תהיה ללב אפשרות לחמוד , כי לא יהיה לו מה לחמוד שהרי הלב ניזון מנתונים שהעינים מספקות לו. אבל אם לא יניח רסן לעינייו אז הוא יגיע לזנות – "אשר אתם זונים". ויש לשאול על מה כבר אפשר להסתכל שיכול להוביל את האדם לזנות? והתשובה היא פשוטה לרשי – על דברי עבירה כמובן , העין רואה דבר איסור , הלב חומד אותו והאדם נמשך ועושה . זה התהליך השלם שעלול לקרות אם לא נשים מעצור לעיניינו.



והנה משנה תורה הלכות עבודה זרה פרק ב , הרמבם מסביר את הטעות הנפשית שגורמת לעבודת אלילים , לאחר שבפרק א הוא הסביר היסטורית כיצד קרה שבדורו של אברהם אבינו הוי כולם עובדי אלילים. עכשיו הוא מנתח פסיכולוגית את התופעה. ולפנינו לקט מדבריו ב9 ההלכות הראשונות בפרק. תמצית דבריו היא שהטעות שהובילה את רבים מבני האדם להמשך אחר עבודת אלילים היא הנטיה הטבעית של האדם להסיק מסכנות בעקבות מראה עיניו ומחשבות ליבו . הוא רואה תופעה ומסיק מסכנה , את המסכנה הוא מנתח על פי הבנתו הסובייקטיבית ומגיע לידי הכרעה שכלית שאכן כך הוא הדבר. כיוון שהעולם שאנו חיים בו הוא מלא וגדוש בתופעות שמצטיירות ככוח עליון אז יש נטיה לייחס להן אלוהות וכל אדם לפי נטיית ליבו בוחר לדמות לעצמו את הכוח הזה כפי שליבו מצייר לו. כך יכול כל אדם ליצר אין סוף אלוהות . נקרא את דבריו בפנים

ב,א עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים--לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה--הרי זה עובד עבודה זרה. –

רבנו מסביר את גוף האיסור , לכבד ולעבוד אחד מן הברואים , אפילו שאכן הם עוצמתיים מאוד והשפעתם רבה אסור ליקר אותם , אלא יש חיוב לזכור שהם רק ברואים ולא ראוי לעבוד להם אלא רק לה' יתברך לבדו.

ב,ב ועניין זה, הוא שהזהירה עליו תורה ואמרה "ופן תישא עיניך השמיימה, וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים . . . אשר חלק ה' אלוהיך, אותם, לכול העמים" (דברים ד,יט): כלומר שמא תשוט בעין ליבך ותראה שאלו הם המנהיגים את העולם, והם שחלק ה' אותם לכל העמים להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם; ותאמר שראוי להשתחוות להן, ולעובדן. ובעניין זה ציווה ואמר "הישמרו לכם, פן יפתה לבבכם" (דברים יא,טז)--כלומר שלא תטעו בהרהורי הלב לעבוד אלו, להיותם סרסור ביניכם ובין הבורא.

ואפילו להסתכל בדמות הצורה--אסור, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד).

כאן מופיעה הצורה הראשונה של תעתוע מראה העיניים ועיוותה של מחשבת הלב. אנחנו מנתחים את החיים על פי האופן שבו אנחנו היינו עושים אותם , למשל אם אני רואה מישהו זורק זבל מחלון רכבו אני אנתח את זה לפי האופן שאני הייתי מתנהג במקומו , אם אני נוהג לזרוק זבל מהרכב אז אני אסיק שגם אדם זה זרק בכוונה , ואם אני מקפיד מאוד לא לזרוק אז אני אנתח את המקרה ואסיק שכנראה החפץ החליק מידו תוך כדי סיבוב ועף לו בטעות מהחלון מבלי ששם לב. תעתוע זה מופיע גם בהתבוננות בכוחות הפועלים בעולם , בכוכבים ובאיתני הטבע. כיוון שהם דומיננטים בעולם אז בוודאי הקב"ה רוצה שנעבוד אותם וניתן להם כבוד. כמו מלך שמצווה אחד משריו לשלוט בעיירה מסויימת אז בוודאי המלך חפץ שכל תושבי העיירה יכבדו אותו. לפחות כך אני חושב שהייתי רוצה שיתנהגו כלפי הפקידים שמיניתי והם מייצגים אותי .כמו כן הקב"ה בוודאי רוצה שנעבוד את ברואיו החזקים שהרי הוא נתן להם כוח לשלוט בעולם אז כנראה כך הייתה כוונתו. זו אחת הטעויות של לתור אחרי עין הלב , כלומר אני רואה מה שאני רוצה!. האדם מקיים השלכה בן מה שהוא היה רוצה לבין רצונו של ה' , כמו שאם אני הייתי ממנה שליחים הייתי רוצה שיכבדו אותם כך גם בוודאי השם רוצה. זה ניתוח של המציאות על פי האופן שבו אני הייתי מתנהג . שורש הביעה היא שאני חושב שה' לא באמת שונה ממני , ושאני מסוגל להבין ולהסיק מהתבוננות בעולם מה ה' רוצה ממני , אבו זו בדיוק הטעות שהרי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי , ניתוח הנתונים שאני צופים במציאות איננו נכון כי הוא נעשה באופן מחשבתי של מה אני הייתי רוצה אם הייתי עושה דבר שכזה , ואז משליכים את אותה מחשבה כאילו שזה מה שה' רצה כאשר עשה וברא מה שאנו רואים . חוסר הבנה בסיסית שאין אנחנו יכולים להשליך את אופן החשיבה שלנו על צורת החשיבה של ה' היא יסוד הטעות כאן . אם היינו מבינים נקודה זו לא היינו חושבים שמסתמא ה' רצה שנעבוד את ברואיו, כל הסיבה שחשבו כך היא כי השוו בין צורת החשיבה של ה' לצורת החשיבה שלהם , והם שאלו את עצמם "מה אני הייתי רוצה אם הייתי אלוה" . זו התבוננות של עין הלב שרואה את כל העולם כפי צורת החשיבה של האדם עצמו. זה קורה גם בין אדם לחברו וגורר אין סוף אי הבנות וויכוחים מיותרים , אבל אותו קלקול גם מופיע במצוות של בן אדם למקום והוא יסוד עבודה זרה שאליו רומז הרמבם בפסקה זו. על זה נאמר לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עניכם – כלומר אל תנתחו את תופעות המציאות שאתם רואים בעיניים על פי מחשבת הלב שלכם דהיינו להלביש את צורת החשיבה שלכם על צורת החשיבה של הבורא ,כאילו מה שאתם הייתם רוצים זה גם מה שהוא באמת רוצה, "אשר אתם זונים אחריהם" כי מי שמנתח את הגיון האלוקי לפי ההגיון שאנושי שלו מובטח לו שיגיע למסכנות שגוייות ומעוותות וזה נקרא עבודה זרה. רוב רובם של השאלות הכפרניות בנויות על הנחה ילדותית זו – שמה שהגיוני בעיני הוא ההגיון האבסולוטי היחיד , והצורה שבה אני מנתח את הדברים היא אכן כוונת ה' . עולה מדברינו שיסודה של העבודה זרה היא הגאווה שאדם חושב שהוא מבין את ההגיון האלוקי כמו שנאמר "אמר ר יוחנן אמר רשב"י כל אדם שיש בו גסות הלב כאילו עבד עבודת כוכבים" (סוטה ד:)



ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה--מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב: מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.

ראינו שהגאווה מובילה להתבוננות לא אמיתית על העובדות שסביבנו ועל המציאות בכלל, כי הגאווה גורמת לאדם להשליך את צורת החשיבה שלו על כל אדם וגם על ה' ולגן מגיע למסכנות מעוותות שכוונותיו של ה' בבריאת העולם ובנתינת התורה ובהנהגתו בכלל. הרמבם מזהיר אותנו שהנטיה אחר מראה העיניים ונטיית הלב היא בעייתית ומסוכנת בעוד תחומים בחיים ואולי אפילו בכל התחומים בחיים. תמיד צריך לדעת שכל מה שאנחנו רואים בעינינו הוא תמיד סוביקטיבי ותמיד מוגבל – דעתו של אדם קצרה. אנחנו לא מכירים את כל הנתונים , וגם את הנתונים שאנחנו מכירים בדרך כלל לא הבנו עד הסוף , הסקת המסכנות שלנו היא מוגבלת , ואופק ההתבוננות שלנו הוא עכשווי כלומר אנחנו לא יודעים מדוע דברים התפתחו כמו שהתפתחו ואנחנו לא יודעים לאן דברים יתגלגלו בהמשך אנחנו מוגבלים לראות את הדברים נכון לזמן שבו אנחנו עומדים. אם כך כיצד נשאנו ליבנו לחשוב שאנחנו מבינים משהו בכלל?! ולכן צריך לדעת שכאשר אנחנו עוסקים בתורה תמיד צריכה להיות לנו נקודת מוצא – יראת שמים , אנחנו יודעים שה' הוא הטוב המוחלט ויודע כל ואנחנו הקטנים חסרי בינה והשכל זמניים וחלושי שכל. ולכן כל דבר שאנו רואים בעינינו שלכאורה סותר עיקר מעיקרי התורה אסור לנו לחשוב בו כלל , כי יש לנו נטיה להמשך אחר עיננו וליבנו ולזנות אחריהם ולהגיע להבנות שגויות וכפרניות למרות חוסר דעתנו. לכן אומר לנו הרמבם שכיוון שכך הדברים אזי אסור לעסוק בדברים הללו בכלל.

ב,ה כיצד: פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות.

אין הכוונה שאסור לאדם לחשוב בכלל והוא צריך להיות עציץ , אלא בדברי יסוד באמונה שהבנתם לא נתונה לכל אדם ובמיוחד לא לגאוותנים שחושבים שהם שונים ומיוחדים והם כן יכולים להבין. נקודות יסוד אלו באמונה נמצאים בנפשנו במקום עמוק הרבה יותר מהשכל , באינטאיציה ברצון , האמונה נובעת ממקום עמוק יותר מהשכל ומהרגש . ואמנם היא יכולה וצריכה להתגלות גם ברגש ובשכל אבל אסור לחשוב ולטעות שאפשר להוכיח או להפריך את האמונה בכלים שכליים , היא שייכת למקום עמוק הרבה יותר . אסור לחטוא בחטא הגאווה הזה , ולחשוב כאילו השכל הוא מקור האמונה. אדם צריך להאמין כי הוא מאמין , ואם הדברים לא מסתדרים לו שכלית אז שלא יחשוב על זה , אם הוא יזכה הוא יתעלה אט אט ויום יבוא והדברים יתישבו גם בשכלו . אבל חשוב לדעת שאין ציווי וחובה להבין הכל שכלית , במיוחד לא בנושאים עמוקים כל כך שלאו כל מוחא סביל דא . נושאי האמונה עמוקים יכולים להיות מובנים ומוסברים רק מתוך נקודה עמוקה של ענווה וביטול כלפי שמיה וללא מעמד נפשי זה אי אפשר להבין אותם היטב , ולכן אדם צריך לבטל את עצמו ולהכיר בכך ששכלו מוגבל וחלקי והוא פשוט לא מסוגל להבין. ואם בכל זאת יתגאה ויחשוב שהוא יכול לרדת לעומקם של דברים , אז ממשיך הרמבם ואומר שהתורה הזהירה והודיע לנו שזה לאו ואדם מאבד את עולמו בשל כך .

ב,ו ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם" (במדבר טו,לט)--כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים, "אחרי לבבכם", זו מינות; "ואחרי עיניכם", זו זנות. ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא, אין בו מלקות.

אדם גוואתן חושב שמה שהוא רואה זו האמת , כי הוא סומך על הדרך שבה הוא מנתח את הדברים שהיא הדרך הנכונה . כמו מבקרי המקרא שחושבים שהם יודעים לקרוא את הפשט וחזל מסלפים ח"ו את הכתוב , והרי ההפך הוא הנכון , מבקרי המקרא תרים אחרי עיניהם ואחרי לבבם ובטוחים שהם יודעים את האמת ואת הפשט, אבל למעשה הם זונים אחרי סכלותם ומסלפים ומעוותים . ותופעה דומה קיימת בעיתונות והתקשורת . אנשים רקים אלו נפגשים עם עובדות ותופעות ומנתחים אותם ומסיקים מסכנות לעבר ולעתיד. ללא שום יכולת להבין שהעולם שלנו הוא מושגח על ידי אדון כל שמנהיג את העולם בתהליכיות והדגרתיו , לפעמים עם נסיגות מכוננות ורצוא ושוב . הוא לא יכולים לקרוא את המהלך הכללי , הם לא רואים מהיכן נבעו אותן עובדות ואין להם מוסגל לאן הן הולכות . מבחינתם מה שמולנו זה מש שקיים וכל המשנה ידו על התחתונה , מה שהיה הוא שיהיה , ואסור להתווכח עם עובדות . אבל התורה אומרת – אל תתרו אחרי עיניכם – אל תתנו לעובדות לבלבל אותכם , אין לכם מושג כיצד העובדות האלה צריכות להתפרש ואיזה מהלך אלוקי יצמח מהם לטובה. בנוסף למה שאמרנו קודם שהנתיח של הדברים נעשה על פי צורת החשיבה של האנשים עצמם ובדרך כלל לא מדובר באנשים ברמה מוסרית גבוהה במיוחד (בעלי לשון הרע במקצועם וכדומה) .

והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות, בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס, בשאט בנפש ביד רמה; ואומרין, שאין בזה עוון.



ישנם גם יהודים שחושבים שבכל הקלקולים האלו הם מקיימים מצווה , שהרי ידוע שהתורה ניתנה לאנשים חושבים , ואנחנו אמורים להבין ולהשכיל ולא להיות רובוטים. הכל נכון אבל רק מתוך ענווה והנה רבינו הגדול הרמבם שהוא ראש וראשון לכל החושבים והמשכילים , הוא בא ואומר שהשכל הוא אמנם כוח חשוב בנפש האדם אבל גם הוא צריך לדעת את מקומו , ואסור לו לחשוב שהוא יכול לבקר ולערער על האמונה הפשוטה , הטבעית , שנמסרה מאב לבן בתמימות מדור לדור. השכל ישתוק ויחריש וכך האדם יזכה לענווה אמיתית , ואז רק אז אולי יכול להיות אדם חושב באמת. כי גאוותן לא באמת יכול להבין את הדברים , הוא מדמה לעצמו שצורת החשיבה שלו היא הדרך היחידה ומשליך אותה על כל העולם , אבל הענו מקשיב ולומד את צרות ההסתכלות של אחרים , ועליו נאמר "איזהו חכם למוד מכל אדם". ענווה היא תכונה בסיסית להבין באמת שנאמר "ואת צנועים חכמה". לסיכום שיטת הרמבם , נראה שהוא מבין את פשט הפסוק לא תתורו אחרי עיניכם שלא מדובר באדם שמסתכל בדברי עבירה אלא מסתכל פשוט במציאות העובדתית שנגלית לעיניו , אבל הוא מנתח אותה על פי עיני שכלו , על פי הבנותיו הפרטיות והנמוכות והחלקית , ולכן הוא מגיע למסכנות שגויות , על זה נאמר "אשר אתם זונים אחריהם" , לזנות זה לסטות מדבר הישר . לא נאמר שאם אדם יתור אחרי עינייו הוא עלול לסטות מהדרך , שאז היה כתוב "שמא תזנו אחריהם" . אלא נאמר "אשר אתם זונים אחריהם" , כלומר זה דבר מוכרח ולא אפשרות. אם כן יש פה הדרכה לחיים. אדם שקובע את עקרונות חייו על פי העובדות בשטח עליו נאמר תר אחרי עיניו וליבו , והוא בהכרח סוטה \ זונה מדרך היושר והאמת . כי אי אפשר לדעת ולהבין את הדברים לאשורם אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא של עובדות בשטח . העובדות הן תמיד חלקיות ולא מובנות עד סוף וכן נמצאות בהקשר שלא תמיד ברור. הטעות פה היא מוכרחת לחלוטין , אין אפשרות להיות פיסלוסוף צודק למשל , כי הוא מתבונן במציאות בצורה חלקית מנתח אותה על פי תפיסת עולמו החלקית ומגיע למסכנות חלקיות בהכרח. רק אדם שתפיסת עולמו מתחיל ממקור אלוקי , מהתורה , הוא יכול אחר כך להשליך את כל ההבנות שיש לו גם על המציאות ועל העובדות שגלויות לעיננו . הוא מתחיל ממקום עמוק יותר מהכשל ומהמקום הזה הוא משתמש בשכל ככלי שיפרט את ההבנה הפנימית והעמוקה הזו לפרטים , פרטי המציאות שתואמים לעובדות. ומה קורה אם לא מצליחים להתאים? אומר הרמבם זה אומר שחסר לנו ענווה וחסר לנו הבנה בתורה – כלומר לא הבנו עדיין את הכלל שה' יתברך מסר לנו די צורכו ולכן אנחנו לא מצליחים להשליך את הכלל הזה גם כל פרטי המציאות . ולכן אנחנו ניקח צעד אחורה ונפסיק לחשוב על העובדות ולא ניתן לעובדות לבלבל אותנו ולא ניתן למציאות להפחיד אותנו. אלא נחזור לבית המדרש ונברר שום את עקרונות היסוד שנובעים ממקום הרבה יותר עמוק ועליון מהשכל הקטן והמצומצם שלנו. ואז מתוך ענווה ננסה שוב להכיל את כל הפרטים העובדתיים בתוך הכלל האלוקי. זו עבודה שאין לה סוף , כל נסיון של יציאה החוצה מבית המדרש מכיל בתוכו כמה הצלחות , כלומר עובדות שמתחברות לרעיון שלנו , וכן כמה אכזבות – עובדות שעדיין לא הצלחנו לספק לנחלת ה'. ואז צריך לחזור שוב וללמוד וחוזר חלילה.

ממש כדברים האלה כותב הראיה במאמר על ספר קהלת "האליליות היא תוצאה של התרשלות המחשבה. כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל על פי אותו החלק של החמריות שהוא סופג בחושיו"

העיקר לא להתייאש ולא להישבר , כי זה הבירור שבסופו של דבר יגלה את שם ה' על כל העולם כולו.

הנה חנה הצדקת בתפילתה מדגישה את העניין בתפילתה – שגם אם לפעמים נראה שאדם מצליח הוא עוד עלול ליפול, אסור ללכת שבי אחרי מראה עינינו .

וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: {ב} אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ: {ג} אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה (ולא) וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת: {ד} קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: {ה} שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: {ו} יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: {ז} יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: {ח} מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: {ט} רַגְלֵי (חסידו) חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: {י} יְהוָה יֵחַתּוּ (מריבו) מְרִיבָיו (עלו) עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:

מצד אחד יוצא מדברינו כאילו אין טבע וחוק בעולם , אי אפשר לסמוך על כך שהשמש מחר בבוקר תזרח, ומצד שני אנחנו יודעים שרבותינו צקחו על המתכלמין שכל חשבו. לכן יש איזון עדין שמצד אחד יש חוק וטבע ומצד שני יש השגחה בעולם.



פירוש נוסף שחודר עוד יותר לעומק הציווי הוא של רבינו בחיי בעל חובת הלבבות בהקדמה לספרו. שם הוא מבאר שבנוסף לחיוב שמוטל על כל יהודי לקיים מצוות באבריו ולהפוך את חייו למעשיים לחיים קדושים ומתוקנים , כך בדיוק חלה חובה על ליבנו ומחשבותינו שיהיו קדושים ישרים ומתוקנים על פי עקרונות התורה. למשל האיסור להרהר או לחפוץ שדבר עבירה , וכן המצווה לאהוב את ה' ולירא ממנו. אלו מצוות התלויות בלב שלא תמיד יש לאדם שליטה ישירה עליהם . בהקדמת ספרו הוא מוכיח שכל התורה כולה בנויה על העקרון שאדם יכול וחייב לתקן את המצוות הכמוסות והסודיות שאין איש יודע מלבדו ומלבד יודע כל , ולמעשה זהו עיקר התיקון המוסרי שאדם חייב לעשות בעולם הזה. את טיעוניו הוא מגבה בפסוקים ודברי חזל . אחד הפסוקים שהוא מצטט הוא לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ונראה שכוונתו היא לאדם יש תכונות שטבועות בו באופן טבעי – בין אם זה מלידה ובין אם זה מהשפעה סביבתית . ונקודת המוצא של רוב בני האדם היא – זה אני וכך עלי להשאר. לכן צריכה התורה לבוא ולחדש לנו שאי הדבר כן , אלא חובה עלינו לתקן את עצמנו לא רק מעשית פיזית אלא גם ובעיקר פנימית נפשית רוחנית – לשבר מידות , לבטל מחשבות , לשנות תפיסות עולם שהורגלנו בהם , לעלות את כל הקונספציות שלנו לעבר הקדושה. דוגמא לכך היא המצווה בצדק תשפוט עמיתך , שבה אנו מצויים לדון לכף זכות אפילו אם זה לא נראה לנו כך בתחילה.

זה פירושו לביטוי תתורו אחרי לבבכם , אל תתפתו להשאר בתכונות במוטבעות בליבכם ותאמרו ככה אני. אלא עלינו לשהתפר גם בתחום הלב. ויש לשאול אם כן כיצד אפשר לקיים את הציווי של אחרי עיניכם? וכי אפשר להשתפר בעיניים? . נראה לי להבין שכוונתו היא שכמו שחובה עלינו לשפר את מחשבותינו ותכונותינו כך גם חובה עלינו לשנות ולשפר את האופן שבו אנחנו רואים את הדברים , כפי שכבר ראינו שאופן ההסתכלות על הדברים משויע מאוד גם על הנתונים שעומדים לפנינו וגם על המסכנות שעולות מהם. אם כן לא צצורו אחרי עיניכם פירושו לרבנו בחיי שכמו שיש צורך לתקן את מחשבות ליבנו כך גם יש צורך לתקן את האופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם

.





ערבים מודרנים

בס"ד


היום יום חג בשבילי. חזרנו מהספארי ברמת גן והיה נהדר. אבל חוץ מהחוויה המשפחתית הייתה לי גם חוויה מלמדת. יחד איתנו בספארי הסתובבו להם עשרות או מאות ילדים וילדות נערים ונערות מכפר ערבי בצפון הארץ. היה קצת מרתיע בהתחלה אני מודה , הם בכל זאת נראים מאיימים ומכוערים מאוד, השפה שלהם עושה לי בחילה וההתנהגות שלהם עוד יותר. אבל אחרי שהתגברתי על הבחילה הראשונית התפניתי קצת להתבונן בחבורה שישבה לידנו. אישתי הלכה לשירותים ואני שמרתי על בני הקטן בעגלה. והם ישבו לידי, נערים שובבים בגיל 15 בערך מעשנים ומרביצים אחד לשני , כמו הערבים "שלנו" כלומר מעבר לקו הירוק , אלה שאנחנו רגילים לראות בכבישים בשומרון ורגילים להתעמת איתם. אבל בנערים האלה מהכפר הערבי בצפון הבחנתי במשהו שונה, לאחד היה שיער מולט – תספורת אמריקאית עם פוני ארוך ושיער ארוך בעוקף , לשני היה עגילים בגבה ובאף ובלשון, לאחד אחר היה שיער צבוע שחור יפני . ולכל שאר החברה היה מכנסי גלישה צבעוניים 3\4 ונעלי קרוקס ונייקי. מוזר, לא דומים בכלל לעברים "שלנו" בשומרון. בהתחלה לא עיכלתי את החבורה המוזרה, אבל לאט לאט חיוך עלה על פני. "את יודעת מה זה אומר?" אמרתי לאישתי, "זה אומר שהבחור הזה לא יעשה פיגוע בירושלים כי הוא לא רוצה להפסיד את פרק סיום העונה של הישרדות, והבחור הזה לא ילך לאימונים של החמאס כי תהרס לו התסרוקת, ואלא שפה מולנו שמשחקים אותה קשוחים כנראה ינסו להשתלב משרות בכירות בהיי טק במקום להשחיז סכינים". אכן הקידמה חילחלה אפילו לכפרים ערביים נידחים בצפון הארץ. פתאום מצאתי את עצמי מזדהה עם מפלגת "מרץ" – תנו להם מדינה , תנו להם כסף , מחשב לכל ערבי , אינטרנט פתוח וטלוויזיה בכבלים, תנו להם הכל ואז יהיה שלום. הם צודקים בהחלט , למי יש כוח לצאת להלחם בכובש היהודי בחום הזה , עדיף לשבת במזגן לראות mtv , ואיך אפשר לצפות שנער ערבי יזדהה עם הסבל של עמו שכל מוחו שטוף באתרי אינטרנט של זימה ותועבה. בבחירות הבאות מרץ מקבלים את הקול שלי זה בטוח. בואו נסרס את הכוח הערבי, נהפוך אותם לחברה מודרנית ורקובה עד שלא יהיה להם כוח אפילו ללחוץ על השלט כדי להעביר ערוץ בזמן הפרסומות.

מזל שאנחנו לא כאלה....

על טוב פנימי

בס"ד


טוב פנימי

כל ערב שבת אנחנו קוראים בשיר השירים "וכולך יפה רעייתי ומום אין בך .. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש". המדרש מספר על שתי שפחות שדיברו אחת עם השניה תוך כדי עבודתן, אחת אומרת לחברתה , "ידעת שהאדון עוזב את אישתו ? אולי הוא יתחתן איתי במקומה". חברה שואלת "מניין לך שהוא מתגרש?" עונה לה הראשונה "הרי כולם יודעים שאדוננו אוהב נשים בהירות ויפות , ואישתו החליקה ברחוב ועכשיו כולה מלוכלכת בבוץ ופיח" . צחקה עליה חברתה ואמרה לה . "טיפשה שכמותך , הגברת שהיא כולה לבנה והתלכלכה קצת תנקה את עצמה ותחזור ליופייה , אבל את שנולדת שחורה מבטן גם אם תתנקי כל היום תישארי בצבעך!".

לפני שנסביר את הנמשל נספר סיפור קצר מהחיים . הסיפור על אהרון ויהודה מישיבת רמת גן, שממנו למדתי שגם אדם שנראה שאין בו שום חלק של טוב למעשה זה רק נראה כך , באמת יש בו טוב עד בלי די.

מעשה שהיה כך היה. אהרון איש גס רוח ומתוסכל , גר בסמיכות לישיבה שבה אני למדתי.

יכולים לבוא ציניקנים ולומר שברוך רק נחמד לחלשים ממנו וזה לא חכמה לעזור למסכנים , האתגר זה לחיות כך תמיד , הם צודקים במידה מסויימת באמת צריך לשאוף להיות טוב לכל. אבל משל למה הדבר דומה לילד שרק לומד לדבר , ופעם אחת כשהוא רוצה לאכול הוא צועק "פיפיקולי" ופעם אחת הוא אומר "אוכל". אין ספק שכאשר הוא אומר אוכל אז הוא באמת מבטא את הצד האמיתי שבתוכו – את אותה יכולת לדבר שנמצאת שתוכו אבל צריכה אימון ותרגול , כאשר הוא מדבר סתם הברות אז זה לא באמת מגלה את מי ומה שהוא באמת , אבל כאשר הוא אומר מילה נכונה אפילו בטעות מיד כולם מרגישים שהוא מתחיל להיות בן אדם – שזה מה שהוא באמת . יתכן שאפשר להתווכח על זה שכלית, אבל בתחושה הבריאה זה בוודאי כך.

עכשיו אפשר להסביר את הנמשל של מדרש: שכיוון שהאדם בפנימיותו הוא טהור ונקי והנשמה אין בה חטא אז אפילו יתלכלך בכל הלכלוכים שבעולם תמיד ניתן להסיר אותם , וכשבאים המקטרגים (השפחות) ומנסים להפיל את האדם ביאוש שאין לו עוד תקווה לחזור למוטב , צריך להזכיר לעצמו ששזפתני השמש , כלומר זו השפעה חיצונית שמסתירה את האני הפנימי והטוב שבתוכי, לפעמים החיים משפזים אותנו – גורמים לנו להסתיר את הטבע הטוב והנקי שבתוכנו. כמו שהילד הקטן הוא בן אדם מדבר וכל דבר אחר שהוא יהיה לא יהווה את האני העצמי האמיתי שלו , כך גם כל מעשה שהוא איינו טוב , נקי הוא לא גילוי של העצמי שלי . "זה לא אני זה הילד הרע שבי".

באזכרות ובשבעה מתכנסים כולם מספרים בשבחו של המנוח , מרבים בדברי שבח ומעשים טובים שעשה. לא יעיז אדם לבוא ולספר בגנותו. מדוע? האם אין המעשים הרעים שאותו אדם עשה גם הם נכללים כחלק מאישיותו של המנוח? התשובה היא שלא! ולכולם זה ברור! ומי שלא ברור לו צריך להתחיל להבין זאת!. נכון שהאדם נמדד על פי מעשיו והוא אחראי עליהם ועליהם יתן את הדין בעולם הזה ובעולם הבא. אבל בשעה שמתו של אדם מונח לפניו העיסוק בדין וחשבון הוא שולי לעומת התובנה הגדולה מאוד שמתעוררת בקרנו – הייתה פה נשמה והיא איננה , הייתה פה הופעה של חיים שנקטעו. חשבון המעשים החשוב אך הקטנוני מוסט הצידה לפני התחושהה שמתפרצת בי כשאני מגיע להלוויה לא עלינו – אור גדול הופיע בתוך הגוף הזה ועכשיו הוא הפסיק להופיע.

בהלוויה של סבא שלי הרגשתי קצת כעס – איך אדם טוב כל כך הלך? כיצד אדם שהופיע כל כך הרבה טוב עכשיו נלקח מאיתנו שעבר את כל הקשיים בשואה ובחולי כיצד פסק מלהאיר? מה שעורר אותי להבנה שהטוב והחיים הם למעשה דבר אחד . סבא בחייו עשה טוב , אולי עשה גם לא כל כך טוב אבל זה טפל לעומת זה שיש פה נשמה שהיא טהורה לחלוטין "נשמה שנתת בי טהורה היא" וכל פספוס או החטאה כל חטא הוא שיזוף ותו לו לעומת הנקיון והטוהר של נשמה של כל יהודי ויהודי. וכל הקשיים שעבר וכל הנסיונות כולם רק היו דרך להופיע את עוצמת החיים שהיה באדם זה, אלו היו דרכים שדרכם נוכל לראות עד כמה חיים וטוב שהם בעצם דבר אחד , כמה חיים יש בנו פנימה ואנחנו לא רואים אותם , כיוון שיש שיזוף יש הסתרים ומחסומים. המעשה הטוב הוא רק מגלה לנו שיש בנו חיים והרבה והם טבורים זכים ונקיים , עד כדי כך שאפילו המעשים הרעים הם בטלים לגביהם.

אני חושב שמתוך ההבנה הזו קל יותר בשבילי להגיע להלוויות, אני בוכה על החסרון הגדול , כי מי שלא מבין מה חסר קשה לו לבכות על זה , ומצד שני אני מקבל חיזוק שאותו אני לוקח איתי הלאה – אני אומר לעצמי כמה גודל יש בי שאני לא מכיר , כמה חיים וטוב שטמונים בתוכי שעדיין לא פגשתי – אני מאמין בזה בלב שלם. כמו אמא שאומרת לילד שלה אתה לא ילד רע אתה ילד טוב שפשוט שכח איך מתנהגים. כך גם אני , נכון שיש בי דברים רעים ואני לא מתעלם מהם , אני שואף לשפר אותם אבל זה כלל לא הנקודה המרכזית . הדבר החשוב הוא שכל מעשה טוב שאני אעשה יחשוף את הנשמה הטהורה שבקרבי לאין שיעור. על זה אומר הרב קוק שהדרך הנכונה היא לא להלחם בחושך עם הקלות אלא להרבות שאור, שגם מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אני חושב שזה נקודה אחת שתמיד עולה לי כשאני מגיע להזכרות או "שמחות" אחרות ורציתי לשתף אותה. אולי אם נעמיק נוכל לראות שההלכות של האבלות תפקידם דווקא לחזק את הנקודה הזו ואין כאן מקום להאריך

נסיים בנקודה מפרשת השבוע ואתחנן נאמר " נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" מתמטיקה פשוטה תראה דבר פלא. כל חטא נספר ל4 דורות אבות בנים בני בנים ושילשים דהיינו נינים , כלומר חטא תופס ל4 דורות .אבל החסד כלומר מעשה טוב תופס לאלפים כלומר 2000 דורות . רש"י במקום עושה את החשבון ומגיע למסכנה שכל מעשה טוב משפיע על האדם והעולם פי 500 יותר ממעשה רע . זה בהחלט מסתדר יפה עם מה שאמרנו קודם , המעשה הטוב מגלה את האמת ולכן עוצמתו היא גדולה כיוון שדברי אמת ניכרים, זה מוסיף אור מוסיף חיים פי 500 יותר מאשר מעשה רע יכול לגרום.

שנפגש רק בשמחות



סיכום נקודות קצר

1. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש

2. יש טוב בכל אחד – ברוך ויהודה

3. הטוב הזה הוא האמת הפנימית והרע הוא תחפושת שיזוף – ילד שלומד לדבר

4. הנמשל של המדרש צריך להתרכז בפנים כיוון שזו האמת הנצחית , הלכלוך הוא חיצוני וחולף

5. עיקר האדם הוא החיים שהוא מגלה , והחיים מתגלים על ידי הטוב – בשבעה מדברים רק על המעשים הטובים כי ברור שזה מה שחשוב

6. היסורים של סבא – איך אדם טוב מת . הצער על העדר הטוב הוא הצער על המוות

7. לקח לחיים מהלוויה – אני אתמקד בטוב שבי , להוסיף אור על יד מעשים טובים זה מוסיף חיים

8. מצווה שווה פי 500 מעבירה כי היא מגלה את האמת ודברי אמת ניכרים.



יש לו מנה רוצה מאתים

יש לו מנה רוצה מאתים


אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קהלת רבא, פרשה א´, י"ג)

מדוע תאוותנו לא יודעות שובע, האם זה תקלה ביצור? האם ריבונו של עולם מתאכזר אלינו חלילה שברא אותנו באופן כזה שכל עיסוק חומרי מושך אותנו אחריו? והרי אי אפשר לחיות בעולם ללא עיסוק כלשהו בחומר – אוכל , שינה , תשמיש , כסף. כולם הכרחיים בשביל לחיות . אז למה אנחנו נמשכים אליהם כל כך?

לרב קוק יש תשובה מיוחדת מאוד. הגמרא מסבירה את הפסוק בספר דברים "ודי זהב" כאשר משה מוכיח את בני ישראל לפני מיתתו הוא מזכיר להם ברמז את חטאיהם. את חטא עגל הוא רומז במילים די זהב. הגמרא דורשת את הביטוי כך שהיה להם כל כך הרבה זהב עד שאמרו די ולכן הגיעו לחטוא בעגל זהב. הרב מסביר שהנטיה להמשך אחר החומריות היא נטיה שהקב"ה שם בנו כיוון שהוא רוצה ללמד אותנו עקרון חשוב על עולמנו הרוחני. העולם הרוחני בנוי על כך שהאדם משתוקק לשלמות , הוא רוצה שלום עם עצמו , שלום זה שלמות הוא רוצה התאמה בין שאיפותיו הנשמתיות הכמוסות ,רצונותיו הגלויים ומעשיו. הוא שואף לשלמות. אבל אין שלמות מלבדו יתברך שהרי אין עוד מלמדו והוא המצוי היחיד השלם והאחדותי היחיד. אם כך אדם לעולם לא יוכל להגיע לשלמות . אכן יש בדבר זה קצת תיסכול וזה מעורר הרבה פעמים רצון לזרוק הכל ולהתייאש – כפירה. אבל מספר לנו הרב שמקומות אחרים שהשאיפה לשמות היא השלמות של האדם , דהיינו הרצון והתשוקה להתדבק בה' , להתחבר אליו והשיג מה שאני יכול להשיג משלמותו זוהי השלמות הגדולה ביותר עבורי. כי רק כך אני למעשה מקושר ושייך את השלם האמיתי. זה דורש ממני כמה דברים-

בראשונה להבין שהשלימות לא נמצאת אצלי אלא אצלו יתברך ומבחינתי ההשתלמות היא השלימות , כי השאיפה של להיות שלם היא הדבר הקרוב ביותר שבן אנוש כמוני יכול לקוות לו.

2- להבין שלעולם אני אצטרך להמשיך ולהתקדם , כיוון שהשלימות היא תמיד חיצונית לי ואני רק קונה ממנה מעט מעט כל צעד. אז זהו מסע אינסופי . "ילכו מחיל אל חיל"

אומר הרב שתכונה שלנו להמשך אחרי החומר , באופן שאוהב כסף לא ישבע כסף היא בעצם שיקוף לאופן שבו היינו אמורים להרגיש ברוחניות. כיוון שברוחניות אם אדם לא שואף לשלמות ומנסה לעלות מדרגה אחר מדרגה , הוא בעצם לא עובד את ה' כלל. לכן הקב"ה הטביע בנו את העיקרון החשוב הזה בחומריות כדי שנדע כמה חשוב לשאוף לאין סוף , שנלמד לקח מהתכונה שלנו בחומריות ונשליך אותו על הרוחניות. יוצא מדברי הרב שגם בחומריות נכון יותר לחיות באופן של שאיפה מתמדת כך שהעקרון היסודי הזה יקנה בנפשנו , מאשר לחיות באופן של נעבוד כמה שנים ונסתדר ואחר כך נתפנה לרוחניות, כי כאשר לא חיים בעולם החומר את העקרון של השאיפה המתמדת אז גם ברוחניות יש נסיגה. כך קרה לבני ישראל שמרוב נחת חומרית במדבר הם הגיעו לעבודה זרה. הרב מבאר שעבודה זרה היא הטעות לחשוב שהשלמות יכולה להצטמצם באובייקט מסויים או אידאה מסויימת שהיא בעצם כוללת בתוכה את הכל. זו עבודה זרה – אל המלחמה , אל המים וכו' זו הגשמה של האלוקות כלומר חושבים שתכלית השאיפה שאליה צריך להגיע מסתכמת בעקרון כזה או אחר – זו אליליות עגל זהב ,כמו הכסף בימינו. והאמת היא לא כזו, אלא שהשאיפה היא תמיד לאין סוף.

הבנה עמוקה יותר של הביטוי - רוח שטות

בס"ד ז תמוז תש"ע


אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות



אחד מכללי התשובה הוא להבין מהם גורמי החטא ,שאם לא כן לא ידע כיצד לשוב בתשובה ולתן את מעשיו מעתה ולהבא. נדון בגורם אחד שלדעת אבותינו מעורב בהרחך שכל עבירה או קלקול שהו:

(סוטה ג.) - ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אא''כ נכנס בו רוח שטות שנא' איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב" . כלומר כל עבירה נובעת מרוח שטות.

למה התכוון ריש לקיש? האם זה לימוד זכות על כל חוטאי העולם ובניהם האישה שזנתה? לכאורה משמע מדבריו שאין לאדם אחריות על מעשיו כי כל רגע עלולה להשתלט רוח שטות עליו והוא ,המסכן ,חסר אונים מלהתנגד.

כדי להבין את דרשתו של ריש לקיש צריך להבין 2 מושגים –

1) מה פירוש רוח?

2) כיצד למד מהפסוק שהמילה תשטה מדברת על שטות וממילא להבין מה כוונתו באומרו שטות

מקורו של רב אשי לרעיון שאמר לקוח מדיני אישה סוטה בספר {במדבר ה-יב} –

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: {יג} וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: {יד} וְעָבַר עָלָיו רוּח קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה":



נתבונן בפסוק ונראה שהמילה תשטה לא כתובה כמו שאנו רגילים לכתוב אישה סוטה וכן גם שם הגמרא העוסקת בסוגיה קרויה סוטה ב'סמך', ולא ב'שין'. אם כן דיוקו של ריש לקיש הוא מהדקדוק המיוחד למילה שוטה שמופיעה בתורה. נצטרך בהמשך להסביר מדוע אם כן הגמרא נקראת 'סוטה' ולא 'שוטה'.

נתבונן בפרשנים ונראה שישנן 3 גישות שונות להבין כיצד למד ריש לקיש ,שאין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות, מהפסוק :

1) "אין אדם שם על לב"

רש"י : כי תשטה אשתו - שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב) . ופשוטו של מקרא כי תשטה. תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבר (משלי ד, טו) , אל ישט אל דרכיה לבך (משלי ז, כה)

כך גם שיטת הספורנו והרמב"ן.

ראינו ברש"י שתשטה בא מלשון שט , כמו ספינה שטה .כך גם מדוקדק מהפסוק במשלי (ד טו) שרש"י ציטט שפירוש המילה תשטה היא נטיה לעבר כיוון שלילי מבלי שהאדם שם לב לדבר – "אל ישט אל דרכיה לבך" – כלומר היזהר של תשוט לשם ללא הבחנה , שיש פה מדרון חלקלק ומפתה ואם לא נזהרים נופלים במלכודת. מרצף הפסוקים אפשר לראות את זה יותר :

משלי ה – "(כא)הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ: העבירה משכה את האדם בפיתוי והטתה אותו בדרך הישר . כמו טעות בניווט בצבא שאט אט מתגלה שאתה הרחק הרחק מהיעד. כך גם העבירה מטה ומדיחה אט אט לעבר הרע.

{כב} הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל: ואדם נשמך לעבירה כמו פתי (פתאום) הולך כצאן לטבח ולא חושד כלל למה שצפוי לו

{כג} עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא: כאשר יפגע האדם מהעבירה , שהיא העונש האמיתי, רק אז יבין שבנפשו הוא כלומר הוא הוליך את עצמו לעבר השאול.

{כד} וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי: הקשבה לחכם יכולה להועיל , אולי יעזור לך להבין שאתה בדרך לא נכונה.

{כה} אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ . העצה של החכם היא – אל תתן לליבך להוביל אותך בלי שאתה משגיח עליו , שאתה עלול לטעות בדרך ולשוט הישר לעבר הרעה וכל זה מבלי שתשים לבך לדבר.

{כו} כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ: ואל תחשוב לעצמך 'לי זה לא יקרה' כי רבים וטובים כבר נמשכו וטעו בדרך זו

{כז} דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת": המדרון של הטחא הוא חלקלק – מי שמתחיל בדרך רעה קשה לו מאוד לתפוס את עצמו ולחזור לדרך טובה , ולכן – אל תתן לעצמך לשוט ללא בדיקה חוזרת ונשנית לאן אני שט!

לסיכום נראה שהגורם לעבור עבירה לדעת ריש לקיש הוא הימשכות אחר דבר שלילי שמסיט את האדם מדרך הישר , וכל זאת מבלי שישים ליבו לכך. מי לא מרגיש לפעמים שהוא רוצה קצת 'להרפות' 'ולזרום עם החיים' . לא כל דבר צריך לנתח ולשקול במאזני הצדק . יש פיתוי לתת לחיים להוביל אותנו. אמנם יש מקום שזה טוב להיות פתוח לקלוט את המסרים שהשם יתברך מעביר לנו דרך נתיבות החיים , אבל אין זה סותר כהו זה את החובה המוסרית שמוטלת על כל אחד לבקר את עצמו האם אכן הוא בדרך המלך או חלילה במדרון החלקלק לפתח השאול הפתוחים.



2) "אל תעבוד על עצמך"

המהרש"א מסביר "תשטה" לשון "משטה אני בך" , משקר , מרמה

יש פה שקר של אדם על עצמו , יצרו הרע מתגבר עליו בשקרים והוא נופל בפח

וזה לשונן קודשו:

"אם מלשון נטייה הווה ליה למכתב כי תטה , ואי מלשון סוטה ה"ל בס' כי תסטה וע"כ דרשוהו מלשון שטות . ומדרש רבה מייתי לה דכתיב "נואף אישה חסר לב" והינו כי הנואפת מפתה אותו בדברי שטות והוא עושה רצונה , אבל מלישנא דתלמודה אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות משמע דבכל עבירה יש ללמוד כן – והיינו שהרוח מטעה ומשטה אותו מדרך הטובה לדרך רעה" .

נראה לי שפירוש הדברים הוא שרוחו משטה בו ומשקרת בו וכך מפתה אותו ליפול ברשת.

דרכו המוכרת של היצר הרע היא שקרים עצמיים ברגעי חולשה , למשל סטודנט בשנה הראשונה ללימודיו מוצא את עצמו ממלמל "בכלל לא רציתי את המקצוע הזה , גם ככה אין בו פרנסה" .

"כך דרכו של היצר הרע בתחילה אומר לך עשה כך וכך ולבסוף אומר לך עבוד עבודה זרה" אדם עלול להתיר לעצמו דברים קטנים , להמעיט בחומרתם של איסורים והכל מגובה בטיעונים הגיוניים ומלומדים – לא ננעלו שערי תירוצים. כידוע שכל מה שלומד אדם בבית המדרש לומד גם יצרו ומשתמש אחר כך בידע זה על מנת לשכנע אותו לעבוד עבירות.

לסיכום שיטת המהרש"א היא שכוונת ריש לקיש היא שאדם עובר עבירה כיוון שהוא 'מסבן' את עצמו, משטה בעצמו , מתרץ לעצמו תירוצים שונים ומשונים עד שלבסוף חוטא.



3) "שיכור אין בו דעת"

הכלי יקר - על הפסוק זה לשונו:

"לדעת חז"ל שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין , נקט לשון תשטה כי היין מבלבל שעלו של אדם כמו שנאמר "זנות ויין ותירוש יקח לב" .... כי תשטה בטי'ת כמו תשתה בתי'ו כי ט' ות' מתחלפות ....כאילו אמר כי תשתה אישתו יין ושכר המרגילים לערווה . ולדעת האומר כי תשטה לשון שטות היינו לפי שהיין יקח הלב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול כמו שנאמר "פו ישתה ושכח מחקק" היינו התורה וקראה בשם מחקק לפי שעולה למספר חמר (248 בגימטריה) וכדרך שאמרו נכנס יין יצא סוד , כך נכנס חמר (בארמית יין) יצא מחקק חושבנא דדין כחושבנא דדין וכן כל אחד נדחה מפני חברו. ונקרא היין חמר כי על ידו נעשה האדם כחמור אין הבין , ולכך נאמר כי תשטה , שתהיה שוטה כחמור."

הכלי יקר דורש את המילה תשטה בחילוף אותיות ומסביר שמדובר על שיכרות , שתיית יין ושכר המרגילים את האדם לערווה. למשעה יסוד הנטייה לשתיית היא קלות הראש. כלומר אדם רוצה להספיק להיות בשליטה מלאה ולתת לעצמו להשתטות קצת. "די להיות כבד תשתה משהו" . "בא לי לדפוק היום את הראש" , "שתה משהו זה יסדר לך את שראש". המשותף לכל הביטויים הללו הוא הרצון להפסיק להתייחס חליים בכובד ראש וברצינות, ובמקום זה לחיות חיים קלילים ,חופשים ובעיקר חסרי אחריות. לא נעים לפעמים לקחת אחריות על המעשים שלנו , אבל החוש המוסרי מחייב זאת שכל מה שאדם עושה – עליו לשאת בתוצאות. יש פתרון לבעיה זו והיא האלכוהול! מי ששותה הוא בלתי שפוי זמנית , פטור מכל אחריות וביקורת. אני מתיר לעצמי ללכת אחרי שרירות ליבי וכל זה בהיתר של "יין ישמח לבב אנוש" .

נראה שהנקודה היא שהיצר מפתה אותנו להכנס למצב בו לא נוכל לשלוט במעשינו עוד ,מתוך כך נולדת עבירה לדעת ריש לקיש.



עכשיו אחרי שהבנו מהי 'שטות' נותר לנו רק להבין מה היא 'רוח שטות'.

מהי רוח ? 'הכתב והקבלה' -

וזה לשונו : במדבר (ה יב) - "שם סוטה המוזכר בתלמוד הוא תואר לאישה חשודה אל דרך הפריצות, וכן לשון תשטה דקרא הוראותו כפולה רצה לומר שבנטיה אל פריצות גורמת שתהיה חשודה גם על רשעה הגמורה – שנטמאה"

כלומר לא צריך הוכחה ודאית שזנתה האישה אלא אפילו אם יש חשד, גם משקים אותה ממי הבדיקה.

מדבריו נוכל אולי לענות על שאלה שהצבנו בתחילת המאמר . שאלנו מדוע נקראת המסכת בשם 'סוטה' ולא 'שוטה' כלשון הפסוק? ודבריו של הכתב והקבלה יובנו היטב אם ניתן דוגמא ממקום אחר:

אדם שהרג את חברו בטעות גולה לעיר מקלט , לעומת אדם שהרג את חברו במזיד שאינו גולה כי אם נהרג עליו. ובכל זאת קוראת התורה לשני הנידונים בשם משותף – "רוצח" . ההורג בשוגג נקרא 'רוצח בשוגג' והשני שהרג במזיד נקרא 'רוצח במזיד'. במשפט של ימינו (ערכאות הגויים) נהוג לחלק את השגגה לשם 'הריגה' . ואת המזיד לשם 'רציחה'. אבל בתורתנו הקדושה אין זה כך, שניהם קרויים רוצחים! וזה מפני שגם מעשה שנעשה בשגגה הוא תחת אחריותו של אדם 'אדם מועד לעולם'. היה עליו להיזהר מלהגיע למצב שירצח ,אפילו בשוגג. ואין כאן מקום להאריך.

העקרון בסוגייתנו דומה- אותה אישה איננה אישה סוטה , היא לא עשתה עדיין שום מעשה של סטיה – כלומר מעשה מגעיל \ יוצא מגדר הרגיל בנוראיותו. הרי אם היינו יודעים שכן זנתה תחת בעלה לא היינו משקים אותה את המים המאררים , אלא היינו מוציאים אותה להרוג יחד עם האיש שאיתו זנתה . אלא ודאי שהתורה מדברת 'בפרשת אישה סוטה' על אישה שלא ידוע לנו מה באמת קרה איתה. הרי אפילו אם עד אחד יוכל להגיד שזנתה, זה יספיק בשביל לפטור אותה מלשתות ולאסור אותה על בעלה. אם כך זה כלל לא הוגן לומר עליה שהיא סוטה יתכן שהיא חפה משפע! , כמו שלא הוגן לומר על הורג בשוגג שהוא רוצח הרי הרג בטעות!. אבל אומר לנו הכתב והקבלה יסוד גדול – אם אדם נוטה אל הפריצות , כלומר חי אווירת חיים של חוסר צניעות , אפילו שלא חטא עדיין ,שמו של החטא כבר דבוק בו. אישה זו יתכן שלא זנתה עם גבר אחר , אבל היא עוררה את קנאתו של בעלה בכך שנפגשה עם אדם זר במקומות מוסתרים למרות שבעלה הזהיר אותה לא לעשות זאת , אישה כזו , אף על פי שיתכן שכלל לא זנתה , הרי היא כבר קרויה 'אישה סוטה'. שם העבירה הנוראית ביותר כבר נדבק בה .

אווירת החיים של האדם מעידה עליו שלמרות שלא חטא עדיין , רושם החטא כבר דבק בו

וזה מתקשר להבנה מהי רוח:



מסביר הכתב והקבלה על "ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אישתו"

ה יד – רוח קנאה – "מה שקינא לאישתו לא הייתה פעולה קלה לשעתה בלבד שברגע זה חשש לאישתו וקינא לה וברגע אחר הסיח דעתו ממנה ואין עוד דאגה בליבו לחוש על הסתתרותה. אבל קנאתו בה הייתה פעולה חזקה ונמשכת , מרחפת תמיד ברעיונותיו ולא תזוז ממחשבתו , ועל זה אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא , שקנאתו בה הייתה מצד התגברות מידת הקנאה בלבבו."

מבואר שרוח קנאה לעומת קנאה רגילה , היא שרוח היא התגברות של מידה מסויימת שקיימת באדם. כלומר רוח מבטאת הלך רוח ולא סתם מעשה מקרי ורגעי.רק מידה ששוכנת בנפשו של אדם בצורה חזקה ונמשכת , מידה שמרחפת תמיד במחשבותיו. רק אז נכנסת באדם רוח של מידה זו! אין רוח שטות נכנסת לאדם אלא אם התכונה של השטות הייתה קנויה בנפשו קודם! במחשבתו , מעשיו , בדמיונו ,בחלומותיו , באווירה הסביבתית שחי בה. רק אדם שכולו שקוע בשטות אזי רוח שטות פורצת ונכנסת לתוכו ומעוררת אותו לחטוא.

וכי אדם כזה יוכל לאחר כך לומר 'אנוס הייתי שרוח נכנסה בי'?! הרי הוא יצר בעצמו מצב נפשי זה! . דומה הדבר לאיש שהולך על חוט תפירה בין שני בניינים ומאשים את הרוח שהסיטה אותו ולכן נפל ושבר רגל. ברור לכל שטיפשותו של זה היא הגורם האמיתי לשבירת הרגל ולא רוח כזו או אחרת שהזיזה אותו.



מדברינו יצא שרוח של שטות היא – ההתעצמות של מידותיו של האדם, שבאות לידי ביטוי במעשה החטא.

למשל אדם שיש בו מידה של נדיבות באופן קבוע , לפעמים מוצא את עצמו שנכנסה בו 'רוח נדיבות' ונותן תרומה גדולה בהרבה מהרגלו. או חלילה אדם שיש בו מידה של כעס בתמידות עלול למצוא את עצמו עם סכין ביד גם בלי שחפץ בכך כי רוח של כעס נכנסה בו והעצימה את המידה השלילית שקיימת בו – הכעס, עד שלבסוף שעשה מה שעשה.

רוח שטות נובעת ממצב נפשי פגום קודם, ממציאות חיים שלילית שגררה בהכרח את החטא. מהי אותה אווירה של שטות?

· לדעת הכלי יקר , של קלות ראש ושכרות שמרגיל לערווה. מי שמנסה להסיר מעליו אחריות על ידיד שתית אלכוהול וכו' צפוי להגיע חלילה לידי מעשים רעים מאוד. הרצון להקל ראש ולהתנער משליטה בעצמך הוא מסוכן ועלול להתבטא גם במעשים שאדם לא באמת שולט בעצמו.

· לדעת המהרש"א בשקר עצמי "זה לא נורא שיש לי מזכירה בת 22 זה כולם" , "להיות לבד באוטו עד הלילה זה לא נחשב יחוד השארנו חלון פתוח" וכו' . היצר הרע נוה לפתות אותנו לעבור עבירות ולהקל באיסורים וכל זה מגובה בטענות למדניות ומתוחכמות . אסור לנו להתפתות אחר שקרינו העצמיים , בסופו של דבר אדם עלול לשכנע את עצמו שרע זה טוב וטוב זה רע.

· ולדעת רש"י אדם שט מבלי להבחין – זורם עם החיים לא חושב יותר מדי. בסוף מוצא עצמו עמוק עמוק בתוך ים של עבירות . יש לכל אחד אחריות לדעת לאן חייו פונים . כלשון המסילת ישרים "חובת כלל האדם בעולמו..שישים מבטו ומגמתו לכל אשר עמל שכל ימי חייו" . גם בתווך הקצר וגם בטווח הארוך , אחריותנו לוודא שחיינו אכן במסילה העולה בת אל ולא חלילה יורד שאולה.

הגר"א מסביר שזה פשט של הגמרא "עבירה גוררת עבירה" - שאדם מגיע למצב שבו אין לו כמעט שליטה של מעשיו כיוון שהוא הוליך את עצמו למצב שפל כל כך – תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הוא לא התכוון לעשות את זה , הוא היה אנוס. אבל בההדרדרות למצב זה הוא פשע והוא האשם היחיד.

נסכם מה ראינו עד כה. ריש לקיש מזהיר אותנו ואמר לנו שכל עבירה ועבירה שעשינו נבעה מרוח שטות – שהי התעצמות מידה מסויימת שבועה חזק בנפשנו. כלומר אין זה נכון לחשוב שמעשה שנעשה הוא תופעה יוצאת דופן שאיננה מעידה על דבר. להיפך! אפשר להשתמש בעבירות כמדד להכיר את התכונות שבנפשנו , כמו מראה שאנחנו יכולים להציב לנגד ענינו. למדנו שבהקשר של חוסר נאמנות זוגית שמתבטאת בפרשת אישה סוטה , יש אווירה שלילית שגוררת חטא . אם זה בקלות ראש או בשקרים עצמיים ואפילו אווירה של חיים ללא שהגחה. כאשר אין מצפן נגד עיניי כל הזמן מי יכול להבטיח לי שאני לא טועה בדרכי? אם אני לא טורח ועמל לבדוק בתורה הקדושה ,שהיא היא המוסר המוחלט , ורואה שמעשיי רצויים. יתכן שכוונתי רצויה אך מעשיי כלל וכלל לא.

התשובה שמתבקשת מאיתנו היא לא רק להלחם ביצר הרע שעת החטא ולנצחו , אלא גם ובעיקר להתבונן באורח חיינו ולפשפש ולמשמש האם אין בנו מידות מקולקלות , מסוכנות שעלולות להתפרץ על ידי 'רוח'.

הרב במוסר אביך מסביר מעט על העניין ותולה זאת בסייגות התורה , כלומר גדרים וסעיפים של המצוות שתיקנו לנו חז"'ל בשביל שלא נגיע לידי העבירה עצמה. הרב מסביר שכמו שאם אדם עבר עבירה משהו מהחטא הופך להיות חלק ממנו , והוא פוגם בנפשו. כך גם כאשר אדם לא נזהר מהסעיפים של העבירה אותו קלקול דבק בו , והוא פוגם שנפשו כאילו עבר את העבירה עצמה . כמו אדם שיודע שחומר מסויים הוא רעיל , לא רק שהוא לא יאכל אותו אלא ברור שינסה להמנע מכל צורה של מגע איתו , ואם יש לחם שנגע בו רק מעט מיד יזרקהו שאיש לא יפגע.

וזה לשונו במוסר אביך לגבי גדרי העבירות.

ענין סיגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בענינה כמו-כן כל הענינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בענינם, וכדאי לפרוש מהם מאד.

ובעולת ראיה בהגדה של פסח – 'חכם מה הוא אומר'

באמת כל הסתעפות וההתרחבות של המצווה פועלת היא את התכלית והכוונה כמו עצם המצווה... וכן כל ריבויי ההכלות ודקדוקי המצוות מחזקים את רושם המצווה כמו גוף המצווה.

שנזכה כולנו להתחזק בדקדוקי מצוות , ולייצר לעצמנו אורח חיים של קדושה טהרה ואהבת ישראל, שכל רוח שתכנס בנו תהיה אך ורק רוח טהרה.