בס"ד ז תמוז תש"ע
אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות
אחד מכללי התשובה הוא להבין מהם גורמי החטא ,שאם לא כן לא ידע כיצד לשוב בתשובה ולתן את מעשיו מעתה ולהבא. נדון בגורם אחד שלדעת אבותינו מעורב בהרחך שכל עבירה או קלקול שהו:
(סוטה ג.) - ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אא''כ נכנס בו רוח שטות שנא' איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב" . כלומר כל עבירה נובעת מרוח שטות.
למה התכוון ריש לקיש? האם זה לימוד זכות על כל חוטאי העולם ובניהם האישה שזנתה? לכאורה משמע מדבריו שאין לאדם אחריות על מעשיו כי כל רגע עלולה להשתלט רוח שטות עליו והוא ,המסכן ,חסר אונים מלהתנגד.
כדי להבין את דרשתו של ריש לקיש צריך להבין 2 מושגים –
1) מה פירוש רוח?
2) כיצד למד מהפסוק שהמילה תשטה מדברת על שטות וממילא להבין מה כוונתו באומרו שטות
מקורו של רב אשי לרעיון שאמר לקוח מדיני אישה סוטה בספר {במדבר ה-יב} –
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: {יג} וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: {יד} וְעָבַר עָלָיו רוּח קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה":
נתבונן בפסוק ונראה שהמילה תשטה לא כתובה כמו שאנו רגילים לכתוב אישה סוטה וכן גם שם הגמרא העוסקת בסוגיה קרויה סוטה ב'סמך', ולא ב'שין'. אם כן דיוקו של ריש לקיש הוא מהדקדוק המיוחד למילה שוטה שמופיעה בתורה. נצטרך בהמשך להסביר מדוע אם כן הגמרא נקראת 'סוטה' ולא 'שוטה'.
נתבונן בפרשנים ונראה שישנן 3 גישות שונות להבין כיצד למד ריש לקיש ,שאין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות, מהפסוק :
1) "אין אדם שם על לב"
רש"י : כי תשטה אשתו - שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב) . ופשוטו של מקרא כי תשטה. תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבר (משלי ד, טו) , אל ישט אל דרכיה לבך (משלי ז, כה)
כך גם שיטת הספורנו והרמב"ן.
ראינו ברש"י שתשטה בא מלשון שט , כמו ספינה שטה .כך גם מדוקדק מהפסוק במשלי (ד טו) שרש"י ציטט שפירוש המילה תשטה היא נטיה לעבר כיוון שלילי מבלי שהאדם שם לב לדבר – "אל ישט אל דרכיה לבך" – כלומר היזהר של תשוט לשם ללא הבחנה , שיש פה מדרון חלקלק ומפתה ואם לא נזהרים נופלים במלכודת. מרצף הפסוקים אפשר לראות את זה יותר :
משלי ה – "(כא)הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ: העבירה משכה את האדם בפיתוי והטתה אותו בדרך הישר . כמו טעות בניווט בצבא שאט אט מתגלה שאתה הרחק הרחק מהיעד. כך גם העבירה מטה ומדיחה אט אט לעבר הרע.
{כב} הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל: ואדם נשמך לעבירה כמו פתי (פתאום) הולך כצאן לטבח ולא חושד כלל למה שצפוי לו
{כג} עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא: כאשר יפגע האדם מהעבירה , שהיא העונש האמיתי, רק אז יבין שבנפשו הוא כלומר הוא הוליך את עצמו לעבר השאול.
{כד} וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי: הקשבה לחכם יכולה להועיל , אולי יעזור לך להבין שאתה בדרך לא נכונה.
{כה} אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ . העצה של החכם היא – אל תתן לליבך להוביל אותך בלי שאתה משגיח עליו , שאתה עלול לטעות בדרך ולשוט הישר לעבר הרעה וכל זה מבלי שתשים לבך לדבר.
{כו} כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ: ואל תחשוב לעצמך 'לי זה לא יקרה' כי רבים וטובים כבר נמשכו וטעו בדרך זו
{כז} דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת": המדרון של הטחא הוא חלקלק – מי שמתחיל בדרך רעה קשה לו מאוד לתפוס את עצמו ולחזור לדרך טובה , ולכן – אל תתן לעצמך לשוט ללא בדיקה חוזרת ונשנית לאן אני שט!
לסיכום נראה שהגורם לעבור עבירה לדעת ריש לקיש הוא הימשכות אחר דבר שלילי שמסיט את האדם מדרך הישר , וכל זאת מבלי שישים ליבו לכך. מי לא מרגיש לפעמים שהוא רוצה קצת 'להרפות' 'ולזרום עם החיים' . לא כל דבר צריך לנתח ולשקול במאזני הצדק . יש פיתוי לתת לחיים להוביל אותנו. אמנם יש מקום שזה טוב להיות פתוח לקלוט את המסרים שהשם יתברך מעביר לנו דרך נתיבות החיים , אבל אין זה סותר כהו זה את החובה המוסרית שמוטלת על כל אחד לבקר את עצמו האם אכן הוא בדרך המלך או חלילה במדרון החלקלק לפתח השאול הפתוחים.
2) "אל תעבוד על עצמך"
המהרש"א מסביר "תשטה" לשון "משטה אני בך" , משקר , מרמה
יש פה שקר של אדם על עצמו , יצרו הרע מתגבר עליו בשקרים והוא נופל בפח
וזה לשונן קודשו:
"אם מלשון נטייה הווה ליה למכתב כי תטה , ואי מלשון סוטה ה"ל בס' כי תסטה וע"כ דרשוהו מלשון שטות . ומדרש רבה מייתי לה דכתיב "נואף אישה חסר לב" והינו כי הנואפת מפתה אותו בדברי שטות והוא עושה רצונה , אבל מלישנא דתלמודה אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות משמע דבכל עבירה יש ללמוד כן – והיינו שהרוח מטעה ומשטה אותו מדרך הטובה לדרך רעה" .
נראה לי שפירוש הדברים הוא שרוחו משטה בו ומשקרת בו וכך מפתה אותו ליפול ברשת.
דרכו המוכרת של היצר הרע היא שקרים עצמיים ברגעי חולשה , למשל סטודנט בשנה הראשונה ללימודיו מוצא את עצמו ממלמל "בכלל לא רציתי את המקצוע הזה , גם ככה אין בו פרנסה" .
"כך דרכו של היצר הרע בתחילה אומר לך עשה כך וכך ולבסוף אומר לך עבוד עבודה זרה" אדם עלול להתיר לעצמו דברים קטנים , להמעיט בחומרתם של איסורים והכל מגובה בטיעונים הגיוניים ומלומדים – לא ננעלו שערי תירוצים. כידוע שכל מה שלומד אדם בבית המדרש לומד גם יצרו ומשתמש אחר כך בידע זה על מנת לשכנע אותו לעבוד עבירות.
לסיכום שיטת המהרש"א היא שכוונת ריש לקיש היא שאדם עובר עבירה כיוון שהוא 'מסבן' את עצמו, משטה בעצמו , מתרץ לעצמו תירוצים שונים ומשונים עד שלבסוף חוטא.
3) "שיכור אין בו דעת"
הכלי יקר - על הפסוק זה לשונו:
"לדעת חז"ל שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין , נקט לשון תשטה כי היין מבלבל שעלו של אדם כמו שנאמר "זנות ויין ותירוש יקח לב" .... כי תשטה בטי'ת כמו תשתה בתי'ו כי ט' ות' מתחלפות ....כאילו אמר כי תשתה אישתו יין ושכר המרגילים לערווה . ולדעת האומר כי תשטה לשון שטות היינו לפי שהיין יקח הלב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול כמו שנאמר "פו ישתה ושכח מחקק" היינו התורה וקראה בשם מחקק לפי שעולה למספר חמר (248 בגימטריה) וכדרך שאמרו נכנס יין יצא סוד , כך נכנס חמר (בארמית יין) יצא מחקק חושבנא דדין כחושבנא דדין וכן כל אחד נדחה מפני חברו. ונקרא היין חמר כי על ידו נעשה האדם כחמור אין הבין , ולכך נאמר כי תשטה , שתהיה שוטה כחמור."
הכלי יקר דורש את המילה תשטה בחילוף אותיות ומסביר שמדובר על שיכרות , שתיית יין ושכר המרגילים את האדם לערווה. למשעה יסוד הנטייה לשתיית היא קלות הראש. כלומר אדם רוצה להספיק להיות בשליטה מלאה ולתת לעצמו להשתטות קצת. "די להיות כבד תשתה משהו" . "בא לי לדפוק היום את הראש" , "שתה משהו זה יסדר לך את שראש". המשותף לכל הביטויים הללו הוא הרצון להפסיק להתייחס חליים בכובד ראש וברצינות, ובמקום זה לחיות חיים קלילים ,חופשים ובעיקר חסרי אחריות. לא נעים לפעמים לקחת אחריות על המעשים שלנו , אבל החוש המוסרי מחייב זאת שכל מה שאדם עושה – עליו לשאת בתוצאות. יש פתרון לבעיה זו והיא האלכוהול! מי ששותה הוא בלתי שפוי זמנית , פטור מכל אחריות וביקורת. אני מתיר לעצמי ללכת אחרי שרירות ליבי וכל זה בהיתר של "יין ישמח לבב אנוש" .
נראה שהנקודה היא שהיצר מפתה אותנו להכנס למצב בו לא נוכל לשלוט במעשינו עוד ,מתוך כך נולדת עבירה לדעת ריש לקיש.
עכשיו אחרי שהבנו מהי 'שטות' נותר לנו רק להבין מה היא 'רוח שטות'.
מהי רוח ? 'הכתב והקבלה' -
וזה לשונו : במדבר (ה יב) - "שם סוטה המוזכר בתלמוד הוא תואר לאישה חשודה אל דרך הפריצות, וכן לשון תשטה דקרא הוראותו כפולה רצה לומר שבנטיה אל פריצות גורמת שתהיה חשודה גם על רשעה הגמורה – שנטמאה"
כלומר לא צריך הוכחה ודאית שזנתה האישה אלא אפילו אם יש חשד, גם משקים אותה ממי הבדיקה.
מדבריו נוכל אולי לענות על שאלה שהצבנו בתחילת המאמר . שאלנו מדוע נקראת המסכת בשם 'סוטה' ולא 'שוטה' כלשון הפסוק? ודבריו של הכתב והקבלה יובנו היטב אם ניתן דוגמא ממקום אחר:
אדם שהרג את חברו בטעות גולה לעיר מקלט , לעומת אדם שהרג את חברו במזיד שאינו גולה כי אם נהרג עליו. ובכל זאת קוראת התורה לשני הנידונים בשם משותף – "רוצח" . ההורג בשוגג נקרא 'רוצח בשוגג' והשני שהרג במזיד נקרא 'רוצח במזיד'. במשפט של ימינו (ערכאות הגויים) נהוג לחלק את השגגה לשם 'הריגה' . ואת המזיד לשם 'רציחה'. אבל בתורתנו הקדושה אין זה כך, שניהם קרויים רוצחים! וזה מפני שגם מעשה שנעשה בשגגה הוא תחת אחריותו של אדם 'אדם מועד לעולם'. היה עליו להיזהר מלהגיע למצב שירצח ,אפילו בשוגג. ואין כאן מקום להאריך.
העקרון בסוגייתנו דומה- אותה אישה איננה אישה סוטה , היא לא עשתה עדיין שום מעשה של סטיה – כלומר מעשה מגעיל \ יוצא מגדר הרגיל בנוראיותו. הרי אם היינו יודעים שכן זנתה תחת בעלה לא היינו משקים אותה את המים המאררים , אלא היינו מוציאים אותה להרוג יחד עם האיש שאיתו זנתה . אלא ודאי שהתורה מדברת 'בפרשת אישה סוטה' על אישה שלא ידוע לנו מה באמת קרה איתה. הרי אפילו אם עד אחד יוכל להגיד שזנתה, זה יספיק בשביל לפטור אותה מלשתות ולאסור אותה על בעלה. אם כך זה כלל לא הוגן לומר עליה שהיא סוטה יתכן שהיא חפה משפע! , כמו שלא הוגן לומר על הורג בשוגג שהוא רוצח הרי הרג בטעות!. אבל אומר לנו הכתב והקבלה יסוד גדול – אם אדם נוטה אל הפריצות , כלומר חי אווירת חיים של חוסר צניעות , אפילו שלא חטא עדיין ,שמו של החטא כבר דבוק בו. אישה זו יתכן שלא זנתה עם גבר אחר , אבל היא עוררה את קנאתו של בעלה בכך שנפגשה עם אדם זר במקומות מוסתרים למרות שבעלה הזהיר אותה לא לעשות זאת , אישה כזו , אף על פי שיתכן שכלל לא זנתה , הרי היא כבר קרויה 'אישה סוטה'. שם העבירה הנוראית ביותר כבר נדבק בה .
אווירת החיים של האדם מעידה עליו שלמרות שלא חטא עדיין , רושם החטא כבר דבק בו
וזה מתקשר להבנה מהי רוח:
מסביר הכתב והקבלה על "ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אישתו"
ה יד – רוח קנאה – "מה שקינא לאישתו לא הייתה פעולה קלה לשעתה בלבד שברגע זה חשש לאישתו וקינא לה וברגע אחר הסיח דעתו ממנה ואין עוד דאגה בליבו לחוש על הסתתרותה. אבל קנאתו בה הייתה פעולה חזקה ונמשכת , מרחפת תמיד ברעיונותיו ולא תזוז ממחשבתו , ועל זה אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא , שקנאתו בה הייתה מצד התגברות מידת הקנאה בלבבו."
מבואר שרוח קנאה לעומת קנאה רגילה , היא שרוח היא התגברות של מידה מסויימת שקיימת באדם. כלומר רוח מבטאת הלך רוח ולא סתם מעשה מקרי ורגעי.רק מידה ששוכנת בנפשו של אדם בצורה חזקה ונמשכת , מידה שמרחפת תמיד במחשבותיו. רק אז נכנסת באדם רוח של מידה זו! אין רוח שטות נכנסת לאדם אלא אם התכונה של השטות הייתה קנויה בנפשו קודם! במחשבתו , מעשיו , בדמיונו ,בחלומותיו , באווירה הסביבתית שחי בה. רק אדם שכולו שקוע בשטות אזי רוח שטות פורצת ונכנסת לתוכו ומעוררת אותו לחטוא.
וכי אדם כזה יוכל לאחר כך לומר 'אנוס הייתי שרוח נכנסה בי'?! הרי הוא יצר בעצמו מצב נפשי זה! . דומה הדבר לאיש שהולך על חוט תפירה בין שני בניינים ומאשים את הרוח שהסיטה אותו ולכן נפל ושבר רגל. ברור לכל שטיפשותו של זה היא הגורם האמיתי לשבירת הרגל ולא רוח כזו או אחרת שהזיזה אותו.
מדברינו יצא שרוח של שטות היא – ההתעצמות של מידותיו של האדם, שבאות לידי ביטוי במעשה החטא.
למשל אדם שיש בו מידה של נדיבות באופן קבוע , לפעמים מוצא את עצמו שנכנסה בו 'רוח נדיבות' ונותן תרומה גדולה בהרבה מהרגלו. או חלילה אדם שיש בו מידה של כעס בתמידות עלול למצוא את עצמו עם סכין ביד גם בלי שחפץ בכך כי רוח של כעס נכנסה בו והעצימה את המידה השלילית שקיימת בו – הכעס, עד שלבסוף שעשה מה שעשה.
רוח שטות נובעת ממצב נפשי פגום קודם, ממציאות חיים שלילית שגררה בהכרח את החטא. מהי אותה אווירה של שטות?
· לדעת הכלי יקר , של קלות ראש ושכרות שמרגיל לערווה. מי שמנסה להסיר מעליו אחריות על ידיד שתית אלכוהול וכו' צפוי להגיע חלילה לידי מעשים רעים מאוד. הרצון להקל ראש ולהתנער משליטה בעצמך הוא מסוכן ועלול להתבטא גם במעשים שאדם לא באמת שולט בעצמו.
· לדעת המהרש"א בשקר עצמי "זה לא נורא שיש לי מזכירה בת 22 זה כולם" , "להיות לבד באוטו עד הלילה זה לא נחשב יחוד השארנו חלון פתוח" וכו' . היצר הרע נוה לפתות אותנו לעבור עבירות ולהקל באיסורים וכל זה מגובה בטענות למדניות ומתוחכמות . אסור לנו להתפתות אחר שקרינו העצמיים , בסופו של דבר אדם עלול לשכנע את עצמו שרע זה טוב וטוב זה רע.
· ולדעת רש"י אדם שט מבלי להבחין – זורם עם החיים לא חושב יותר מדי. בסוף מוצא עצמו עמוק עמוק בתוך ים של עבירות . יש לכל אחד אחריות לדעת לאן חייו פונים . כלשון המסילת ישרים "חובת כלל האדם בעולמו..שישים מבטו ומגמתו לכל אשר עמל שכל ימי חייו" . גם בתווך הקצר וגם בטווח הארוך , אחריותנו לוודא שחיינו אכן במסילה העולה בת אל ולא חלילה יורד שאולה.
הגר"א מסביר שזה פשט של הגמרא "עבירה גוררת עבירה" - שאדם מגיע למצב שבו אין לו כמעט שליטה של מעשיו כיוון שהוא הוליך את עצמו למצב שפל כל כך – תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הוא לא התכוון לעשות את זה , הוא היה אנוס. אבל בההדרדרות למצב זה הוא פשע והוא האשם היחיד.
נסכם מה ראינו עד כה. ריש לקיש מזהיר אותנו ואמר לנו שכל עבירה ועבירה שעשינו נבעה מרוח שטות – שהי התעצמות מידה מסויימת שבועה חזק בנפשנו. כלומר אין זה נכון לחשוב שמעשה שנעשה הוא תופעה יוצאת דופן שאיננה מעידה על דבר. להיפך! אפשר להשתמש בעבירות כמדד להכיר את התכונות שבנפשנו , כמו מראה שאנחנו יכולים להציב לנגד ענינו. למדנו שבהקשר של חוסר נאמנות זוגית שמתבטאת בפרשת אישה סוטה , יש אווירה שלילית שגוררת חטא . אם זה בקלות ראש או בשקרים עצמיים ואפילו אווירה של חיים ללא שהגחה. כאשר אין מצפן נגד עיניי כל הזמן מי יכול להבטיח לי שאני לא טועה בדרכי? אם אני לא טורח ועמל לבדוק בתורה הקדושה ,שהיא היא המוסר המוחלט , ורואה שמעשיי רצויים. יתכן שכוונתי רצויה אך מעשיי כלל וכלל לא.
התשובה שמתבקשת מאיתנו היא לא רק להלחם ביצר הרע שעת החטא ולנצחו , אלא גם ובעיקר להתבונן באורח חיינו ולפשפש ולמשמש האם אין בנו מידות מקולקלות , מסוכנות שעלולות להתפרץ על ידי 'רוח'.
הרב במוסר אביך מסביר מעט על העניין ותולה זאת בסייגות התורה , כלומר גדרים וסעיפים של המצוות שתיקנו לנו חז"'ל בשביל שלא נגיע לידי העבירה עצמה. הרב מסביר שכמו שאם אדם עבר עבירה משהו מהחטא הופך להיות חלק ממנו , והוא פוגם בנפשו. כך גם כאשר אדם לא נזהר מהסעיפים של העבירה אותו קלקול דבק בו , והוא פוגם שנפשו כאילו עבר את העבירה עצמה . כמו אדם שיודע שחומר מסויים הוא רעיל , לא רק שהוא לא יאכל אותו אלא ברור שינסה להמנע מכל צורה של מגע איתו , ואם יש לחם שנגע בו רק מעט מיד יזרקהו שאיש לא יפגע.
וזה לשונו במוסר אביך לגבי גדרי העבירות.
ענין סיגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בענינה כמו-כן כל הענינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בענינם, וכדאי לפרוש מהם מאד.
ובעולת ראיה בהגדה של פסח – 'חכם מה הוא אומר'
באמת כל הסתעפות וההתרחבות של המצווה פועלת היא את התכלית והכוונה כמו עצם המצווה... וכן כל ריבויי ההכלות ודקדוקי המצוות מחזקים את רושם המצווה כמו גוף המצווה.
שנזכה כולנו להתחזק בדקדוקי מצוות , ולייצר לעצמנו אורח חיים של קדושה טהרה ואהבת ישראל, שכל רוח שתכנס בנו תהיה אך ורק רוח טהרה.
אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות
אחד מכללי התשובה הוא להבין מהם גורמי החטא ,שאם לא כן לא ידע כיצד לשוב בתשובה ולתן את מעשיו מעתה ולהבא. נדון בגורם אחד שלדעת אבותינו מעורב בהרחך שכל עבירה או קלקול שהו:
(סוטה ג.) - ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אא''כ נכנס בו רוח שטות שנא' איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב" . כלומר כל עבירה נובעת מרוח שטות.
למה התכוון ריש לקיש? האם זה לימוד זכות על כל חוטאי העולם ובניהם האישה שזנתה? לכאורה משמע מדבריו שאין לאדם אחריות על מעשיו כי כל רגע עלולה להשתלט רוח שטות עליו והוא ,המסכן ,חסר אונים מלהתנגד.
כדי להבין את דרשתו של ריש לקיש צריך להבין 2 מושגים –
1) מה פירוש רוח?
2) כיצד למד מהפסוק שהמילה תשטה מדברת על שטות וממילא להבין מה כוונתו באומרו שטות
מקורו של רב אשי לרעיון שאמר לקוח מדיני אישה סוטה בספר {במדבר ה-יב} –
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: {יג} וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: {יד} וְעָבַר עָלָיו רוּח קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה":
נתבונן בפסוק ונראה שהמילה תשטה לא כתובה כמו שאנו רגילים לכתוב אישה סוטה וכן גם שם הגמרא העוסקת בסוגיה קרויה סוטה ב'סמך', ולא ב'שין'. אם כן דיוקו של ריש לקיש הוא מהדקדוק המיוחד למילה שוטה שמופיעה בתורה. נצטרך בהמשך להסביר מדוע אם כן הגמרא נקראת 'סוטה' ולא 'שוטה'.
נתבונן בפרשנים ונראה שישנן 3 גישות שונות להבין כיצד למד ריש לקיש ,שאין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות, מהפסוק :
1) "אין אדם שם על לב"
רש"י : כי תשטה אשתו - שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב) . ופשוטו של מקרא כי תשטה. תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבר (משלי ד, טו) , אל ישט אל דרכיה לבך (משלי ז, כה)
כך גם שיטת הספורנו והרמב"ן.
ראינו ברש"י שתשטה בא מלשון שט , כמו ספינה שטה .כך גם מדוקדק מהפסוק במשלי (ד טו) שרש"י ציטט שפירוש המילה תשטה היא נטיה לעבר כיוון שלילי מבלי שהאדם שם לב לדבר – "אל ישט אל דרכיה לבך" – כלומר היזהר של תשוט לשם ללא הבחנה , שיש פה מדרון חלקלק ומפתה ואם לא נזהרים נופלים במלכודת. מרצף הפסוקים אפשר לראות את זה יותר :
משלי ה – "(כא)הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ: העבירה משכה את האדם בפיתוי והטתה אותו בדרך הישר . כמו טעות בניווט בצבא שאט אט מתגלה שאתה הרחק הרחק מהיעד. כך גם העבירה מטה ומדיחה אט אט לעבר הרע.
{כב} הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל: ואדם נשמך לעבירה כמו פתי (פתאום) הולך כצאן לטבח ולא חושד כלל למה שצפוי לו
{כג} עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא: כאשר יפגע האדם מהעבירה , שהיא העונש האמיתי, רק אז יבין שבנפשו הוא כלומר הוא הוליך את עצמו לעבר השאול.
{כד} וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי: הקשבה לחכם יכולה להועיל , אולי יעזור לך להבין שאתה בדרך לא נכונה.
{כה} אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ . העצה של החכם היא – אל תתן לליבך להוביל אותך בלי שאתה משגיח עליו , שאתה עלול לטעות בדרך ולשוט הישר לעבר הרעה וכל זה מבלי שתשים לבך לדבר.
{כו} כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ: ואל תחשוב לעצמך 'לי זה לא יקרה' כי רבים וטובים כבר נמשכו וטעו בדרך זו
{כז} דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת": המדרון של הטחא הוא חלקלק – מי שמתחיל בדרך רעה קשה לו מאוד לתפוס את עצמו ולחזור לדרך טובה , ולכן – אל תתן לעצמך לשוט ללא בדיקה חוזרת ונשנית לאן אני שט!
לסיכום נראה שהגורם לעבור עבירה לדעת ריש לקיש הוא הימשכות אחר דבר שלילי שמסיט את האדם מדרך הישר , וכל זאת מבלי שישים ליבו לכך. מי לא מרגיש לפעמים שהוא רוצה קצת 'להרפות' 'ולזרום עם החיים' . לא כל דבר צריך לנתח ולשקול במאזני הצדק . יש פיתוי לתת לחיים להוביל אותנו. אמנם יש מקום שזה טוב להיות פתוח לקלוט את המסרים שהשם יתברך מעביר לנו דרך נתיבות החיים , אבל אין זה סותר כהו זה את החובה המוסרית שמוטלת על כל אחד לבקר את עצמו האם אכן הוא בדרך המלך או חלילה במדרון החלקלק לפתח השאול הפתוחים.
2) "אל תעבוד על עצמך"
המהרש"א מסביר "תשטה" לשון "משטה אני בך" , משקר , מרמה
יש פה שקר של אדם על עצמו , יצרו הרע מתגבר עליו בשקרים והוא נופל בפח
וזה לשונן קודשו:
"אם מלשון נטייה הווה ליה למכתב כי תטה , ואי מלשון סוטה ה"ל בס' כי תסטה וע"כ דרשוהו מלשון שטות . ומדרש רבה מייתי לה דכתיב "נואף אישה חסר לב" והינו כי הנואפת מפתה אותו בדברי שטות והוא עושה רצונה , אבל מלישנא דתלמודה אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות משמע דבכל עבירה יש ללמוד כן – והיינו שהרוח מטעה ומשטה אותו מדרך הטובה לדרך רעה" .
נראה לי שפירוש הדברים הוא שרוחו משטה בו ומשקרת בו וכך מפתה אותו ליפול ברשת.
דרכו המוכרת של היצר הרע היא שקרים עצמיים ברגעי חולשה , למשל סטודנט בשנה הראשונה ללימודיו מוצא את עצמו ממלמל "בכלל לא רציתי את המקצוע הזה , גם ככה אין בו פרנסה" .
"כך דרכו של היצר הרע בתחילה אומר לך עשה כך וכך ולבסוף אומר לך עבוד עבודה זרה" אדם עלול להתיר לעצמו דברים קטנים , להמעיט בחומרתם של איסורים והכל מגובה בטיעונים הגיוניים ומלומדים – לא ננעלו שערי תירוצים. כידוע שכל מה שלומד אדם בבית המדרש לומד גם יצרו ומשתמש אחר כך בידע זה על מנת לשכנע אותו לעבוד עבירות.
לסיכום שיטת המהרש"א היא שכוונת ריש לקיש היא שאדם עובר עבירה כיוון שהוא 'מסבן' את עצמו, משטה בעצמו , מתרץ לעצמו תירוצים שונים ומשונים עד שלבסוף חוטא.
3) "שיכור אין בו דעת"
הכלי יקר - על הפסוק זה לשונו:
"לדעת חז"ל שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין , נקט לשון תשטה כי היין מבלבל שעלו של אדם כמו שנאמר "זנות ויין ותירוש יקח לב" .... כי תשטה בטי'ת כמו תשתה בתי'ו כי ט' ות' מתחלפות ....כאילו אמר כי תשתה אישתו יין ושכר המרגילים לערווה . ולדעת האומר כי תשטה לשון שטות היינו לפי שהיין יקח הלב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול כמו שנאמר "פו ישתה ושכח מחקק" היינו התורה וקראה בשם מחקק לפי שעולה למספר חמר (248 בגימטריה) וכדרך שאמרו נכנס יין יצא סוד , כך נכנס חמר (בארמית יין) יצא מחקק חושבנא דדין כחושבנא דדין וכן כל אחד נדחה מפני חברו. ונקרא היין חמר כי על ידו נעשה האדם כחמור אין הבין , ולכך נאמר כי תשטה , שתהיה שוטה כחמור."
הכלי יקר דורש את המילה תשטה בחילוף אותיות ומסביר שמדובר על שיכרות , שתיית יין ושכר המרגילים את האדם לערווה. למשעה יסוד הנטייה לשתיית היא קלות הראש. כלומר אדם רוצה להספיק להיות בשליטה מלאה ולתת לעצמו להשתטות קצת. "די להיות כבד תשתה משהו" . "בא לי לדפוק היום את הראש" , "שתה משהו זה יסדר לך את שראש". המשותף לכל הביטויים הללו הוא הרצון להפסיק להתייחס חליים בכובד ראש וברצינות, ובמקום זה לחיות חיים קלילים ,חופשים ובעיקר חסרי אחריות. לא נעים לפעמים לקחת אחריות על המעשים שלנו , אבל החוש המוסרי מחייב זאת שכל מה שאדם עושה – עליו לשאת בתוצאות. יש פתרון לבעיה זו והיא האלכוהול! מי ששותה הוא בלתי שפוי זמנית , פטור מכל אחריות וביקורת. אני מתיר לעצמי ללכת אחרי שרירות ליבי וכל זה בהיתר של "יין ישמח לבב אנוש" .
נראה שהנקודה היא שהיצר מפתה אותנו להכנס למצב בו לא נוכל לשלוט במעשינו עוד ,מתוך כך נולדת עבירה לדעת ריש לקיש.
עכשיו אחרי שהבנו מהי 'שטות' נותר לנו רק להבין מה היא 'רוח שטות'.
מהי רוח ? 'הכתב והקבלה' -
וזה לשונו : במדבר (ה יב) - "שם סוטה המוזכר בתלמוד הוא תואר לאישה חשודה אל דרך הפריצות, וכן לשון תשטה דקרא הוראותו כפולה רצה לומר שבנטיה אל פריצות גורמת שתהיה חשודה גם על רשעה הגמורה – שנטמאה"
כלומר לא צריך הוכחה ודאית שזנתה האישה אלא אפילו אם יש חשד, גם משקים אותה ממי הבדיקה.
מדבריו נוכל אולי לענות על שאלה שהצבנו בתחילת המאמר . שאלנו מדוע נקראת המסכת בשם 'סוטה' ולא 'שוטה' כלשון הפסוק? ודבריו של הכתב והקבלה יובנו היטב אם ניתן דוגמא ממקום אחר:
אדם שהרג את חברו בטעות גולה לעיר מקלט , לעומת אדם שהרג את חברו במזיד שאינו גולה כי אם נהרג עליו. ובכל זאת קוראת התורה לשני הנידונים בשם משותף – "רוצח" . ההורג בשוגג נקרא 'רוצח בשוגג' והשני שהרג במזיד נקרא 'רוצח במזיד'. במשפט של ימינו (ערכאות הגויים) נהוג לחלק את השגגה לשם 'הריגה' . ואת המזיד לשם 'רציחה'. אבל בתורתנו הקדושה אין זה כך, שניהם קרויים רוצחים! וזה מפני שגם מעשה שנעשה בשגגה הוא תחת אחריותו של אדם 'אדם מועד לעולם'. היה עליו להיזהר מלהגיע למצב שירצח ,אפילו בשוגג. ואין כאן מקום להאריך.
העקרון בסוגייתנו דומה- אותה אישה איננה אישה סוטה , היא לא עשתה עדיין שום מעשה של סטיה – כלומר מעשה מגעיל \ יוצא מגדר הרגיל בנוראיותו. הרי אם היינו יודעים שכן זנתה תחת בעלה לא היינו משקים אותה את המים המאררים , אלא היינו מוציאים אותה להרוג יחד עם האיש שאיתו זנתה . אלא ודאי שהתורה מדברת 'בפרשת אישה סוטה' על אישה שלא ידוע לנו מה באמת קרה איתה. הרי אפילו אם עד אחד יוכל להגיד שזנתה, זה יספיק בשביל לפטור אותה מלשתות ולאסור אותה על בעלה. אם כך זה כלל לא הוגן לומר עליה שהיא סוטה יתכן שהיא חפה משפע! , כמו שלא הוגן לומר על הורג בשוגג שהוא רוצח הרי הרג בטעות!. אבל אומר לנו הכתב והקבלה יסוד גדול – אם אדם נוטה אל הפריצות , כלומר חי אווירת חיים של חוסר צניעות , אפילו שלא חטא עדיין ,שמו של החטא כבר דבוק בו. אישה זו יתכן שלא זנתה עם גבר אחר , אבל היא עוררה את קנאתו של בעלה בכך שנפגשה עם אדם זר במקומות מוסתרים למרות שבעלה הזהיר אותה לא לעשות זאת , אישה כזו , אף על פי שיתכן שכלל לא זנתה , הרי היא כבר קרויה 'אישה סוטה'. שם העבירה הנוראית ביותר כבר נדבק בה .
אווירת החיים של האדם מעידה עליו שלמרות שלא חטא עדיין , רושם החטא כבר דבק בו
וזה מתקשר להבנה מהי רוח:
מסביר הכתב והקבלה על "ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אישתו"
ה יד – רוח קנאה – "מה שקינא לאישתו לא הייתה פעולה קלה לשעתה בלבד שברגע זה חשש לאישתו וקינא לה וברגע אחר הסיח דעתו ממנה ואין עוד דאגה בליבו לחוש על הסתתרותה. אבל קנאתו בה הייתה פעולה חזקה ונמשכת , מרחפת תמיד ברעיונותיו ולא תזוז ממחשבתו , ועל זה אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא , שקנאתו בה הייתה מצד התגברות מידת הקנאה בלבבו."
מבואר שרוח קנאה לעומת קנאה רגילה , היא שרוח היא התגברות של מידה מסויימת שקיימת באדם. כלומר רוח מבטאת הלך רוח ולא סתם מעשה מקרי ורגעי.רק מידה ששוכנת בנפשו של אדם בצורה חזקה ונמשכת , מידה שמרחפת תמיד במחשבותיו. רק אז נכנסת באדם רוח של מידה זו! אין רוח שטות נכנסת לאדם אלא אם התכונה של השטות הייתה קנויה בנפשו קודם! במחשבתו , מעשיו , בדמיונו ,בחלומותיו , באווירה הסביבתית שחי בה. רק אדם שכולו שקוע בשטות אזי רוח שטות פורצת ונכנסת לתוכו ומעוררת אותו לחטוא.
וכי אדם כזה יוכל לאחר כך לומר 'אנוס הייתי שרוח נכנסה בי'?! הרי הוא יצר בעצמו מצב נפשי זה! . דומה הדבר לאיש שהולך על חוט תפירה בין שני בניינים ומאשים את הרוח שהסיטה אותו ולכן נפל ושבר רגל. ברור לכל שטיפשותו של זה היא הגורם האמיתי לשבירת הרגל ולא רוח כזו או אחרת שהזיזה אותו.
מדברינו יצא שרוח של שטות היא – ההתעצמות של מידותיו של האדם, שבאות לידי ביטוי במעשה החטא.
למשל אדם שיש בו מידה של נדיבות באופן קבוע , לפעמים מוצא את עצמו שנכנסה בו 'רוח נדיבות' ונותן תרומה גדולה בהרבה מהרגלו. או חלילה אדם שיש בו מידה של כעס בתמידות עלול למצוא את עצמו עם סכין ביד גם בלי שחפץ בכך כי רוח של כעס נכנסה בו והעצימה את המידה השלילית שקיימת בו – הכעס, עד שלבסוף שעשה מה שעשה.
רוח שטות נובעת ממצב נפשי פגום קודם, ממציאות חיים שלילית שגררה בהכרח את החטא. מהי אותה אווירה של שטות?
· לדעת הכלי יקר , של קלות ראש ושכרות שמרגיל לערווה. מי שמנסה להסיר מעליו אחריות על ידיד שתית אלכוהול וכו' צפוי להגיע חלילה לידי מעשים רעים מאוד. הרצון להקל ראש ולהתנער משליטה בעצמך הוא מסוכן ועלול להתבטא גם במעשים שאדם לא באמת שולט בעצמו.
· לדעת המהרש"א בשקר עצמי "זה לא נורא שיש לי מזכירה בת 22 זה כולם" , "להיות לבד באוטו עד הלילה זה לא נחשב יחוד השארנו חלון פתוח" וכו' . היצר הרע נוה לפתות אותנו לעבור עבירות ולהקל באיסורים וכל זה מגובה בטענות למדניות ומתוחכמות . אסור לנו להתפתות אחר שקרינו העצמיים , בסופו של דבר אדם עלול לשכנע את עצמו שרע זה טוב וטוב זה רע.
· ולדעת רש"י אדם שט מבלי להבחין – זורם עם החיים לא חושב יותר מדי. בסוף מוצא עצמו עמוק עמוק בתוך ים של עבירות . יש לכל אחד אחריות לדעת לאן חייו פונים . כלשון המסילת ישרים "חובת כלל האדם בעולמו..שישים מבטו ומגמתו לכל אשר עמל שכל ימי חייו" . גם בתווך הקצר וגם בטווח הארוך , אחריותנו לוודא שחיינו אכן במסילה העולה בת אל ולא חלילה יורד שאולה.
הגר"א מסביר שזה פשט של הגמרא "עבירה גוררת עבירה" - שאדם מגיע למצב שבו אין לו כמעט שליטה של מעשיו כיוון שהוא הוליך את עצמו למצב שפל כל כך – תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הוא לא התכוון לעשות את זה , הוא היה אנוס. אבל בההדרדרות למצב זה הוא פשע והוא האשם היחיד.
נסכם מה ראינו עד כה. ריש לקיש מזהיר אותנו ואמר לנו שכל עבירה ועבירה שעשינו נבעה מרוח שטות – שהי התעצמות מידה מסויימת שבועה חזק בנפשנו. כלומר אין זה נכון לחשוב שמעשה שנעשה הוא תופעה יוצאת דופן שאיננה מעידה על דבר. להיפך! אפשר להשתמש בעבירות כמדד להכיר את התכונות שבנפשנו , כמו מראה שאנחנו יכולים להציב לנגד ענינו. למדנו שבהקשר של חוסר נאמנות זוגית שמתבטאת בפרשת אישה סוטה , יש אווירה שלילית שגוררת חטא . אם זה בקלות ראש או בשקרים עצמיים ואפילו אווירה של חיים ללא שהגחה. כאשר אין מצפן נגד עיניי כל הזמן מי יכול להבטיח לי שאני לא טועה בדרכי? אם אני לא טורח ועמל לבדוק בתורה הקדושה ,שהיא היא המוסר המוחלט , ורואה שמעשיי רצויים. יתכן שכוונתי רצויה אך מעשיי כלל וכלל לא.
התשובה שמתבקשת מאיתנו היא לא רק להלחם ביצר הרע שעת החטא ולנצחו , אלא גם ובעיקר להתבונן באורח חיינו ולפשפש ולמשמש האם אין בנו מידות מקולקלות , מסוכנות שעלולות להתפרץ על ידי 'רוח'.
הרב במוסר אביך מסביר מעט על העניין ותולה זאת בסייגות התורה , כלומר גדרים וסעיפים של המצוות שתיקנו לנו חז"'ל בשביל שלא נגיע לידי העבירה עצמה. הרב מסביר שכמו שאם אדם עבר עבירה משהו מהחטא הופך להיות חלק ממנו , והוא פוגם בנפשו. כך גם כאשר אדם לא נזהר מהסעיפים של העבירה אותו קלקול דבק בו , והוא פוגם שנפשו כאילו עבר את העבירה עצמה . כמו אדם שיודע שחומר מסויים הוא רעיל , לא רק שהוא לא יאכל אותו אלא ברור שינסה להמנע מכל צורה של מגע איתו , ואם יש לחם שנגע בו רק מעט מיד יזרקהו שאיש לא יפגע.
וזה לשונו במוסר אביך לגבי גדרי העבירות.
ענין סיגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בענינה כמו-כן כל הענינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בענינם, וכדאי לפרוש מהם מאד.
ובעולת ראיה בהגדה של פסח – 'חכם מה הוא אומר'
באמת כל הסתעפות וההתרחבות של המצווה פועלת היא את התכלית והכוונה כמו עצם המצווה... וכן כל ריבויי ההכלות ודקדוקי המצוות מחזקים את רושם המצווה כמו גוף המצווה.
שנזכה כולנו להתחזק בדקדוקי מצוות , ולייצר לעצמנו אורח חיים של קדושה טהרה ואהבת ישראל, שכל רוח שתכנס בנו תהיה אך ורק רוח טהרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה