הכל הולך אחר ה...
צריך לברר מתי אומרים על נושא שהכל הולך אחר ההתחלה ,ומתי אומרים שהכל הולך אחר החיתום , ומתי האמצע הוא העיקר.
בנוגע לקיום מצוות ידוע שהכל הולך אחר החיתום , שסוף המצווה הוא העיקר כמו שמצאנו שעצמות יוסף שנקראה המצווה על שם בני ישראל למרות שמה רבינו הוא הוליכם במדבר. כיוון שהכנסתם לארץ לקבורה לא הייתה על ידי משה אז היא נקראה על שם גומרה.
בנוגע ללב מצאנו שישראל הם לב באומות וארץ ישראל לב העולם כיוון שהיא באמצע העולם . וללב יש חבישות מיוחדת דווקא כי הוא במרכז ולא בקיצוניות , ההתחלה והסוף הם בנקודות הקיצון ולכן הם לא העיקר. כך מסביר המהרל את חגי ישראל שהם דווקא בסתיו ובאביב כיוון שזה מרכז השנה , והעונות הקיצוניות כמו שבט ותמוז אב הם רעים לישראל ולכן קרו בהם אסונות.
ומצאנו לגבי ברכת המעביר שינה מעמעפי שאומרים בבוקר שהיא נסמכה ליהי רצון , כיוון שהתחלת היום היא החשובה שהכול הולך אחר ההתחלה.
אם כן צריך להבין מתי אומרים מה. מצאתי בשיחותו של הרב בלומנצויג התיחסות לנושא:
"בעבר הסברנו את גדלותה של נקודת הראשית, כֹח הפריצה המאפשר לחולל שינויים. אולם, יש בו חסרון מסויים; סוף-סוף, זהו כֹח היולי, ראשוני. יש צורך לעשות עוד עבודה רבה על-מנת להוציא לפֹעל את אותם יסודות שנחשפו בפריצה הראשונית. באמת, אנו יודעים כי "הכל הולך אחר החיתום". רק בחיתום, מגיעים עם שלל הגוונים, לאחר שכל כֹח גילה והבליט את ייחודו. רק בחיתום נחשף העושר הרב, האין-סופי של ההופעה האלוקית. ובנקודה זאת יש להשיב אל השֹרש את כל הכוחות, אף את אלו שנידחו. לא מדובר על שיבה בדיוק לאותו מצב שהיה טרם התהליך, מדובר על כינוס של הופעה משוכללת שכבר יצאה לפֹעל ברֹב הדר ופאר, בשלל גוונים!"
במילים אחרות – יש להתחלה חבישות רבה כיוון שזו הייתה התוכנית המקורית , הרעיון האידאלי בטהרתו, עוד לפני שהרעיון הרוחני התנגש עם קשיים המציאות והחיים , שגרמו לו לאבד מתוכנו.
יש בהתחלה אמת טהורה , זה חזון ושאיפה כנה שיוצאת מתוך רצון האדם לאמת.
אבל יש בהתחלה גם חסרון- שהיא לא בהכרח תואמת למציאות , לפעמים אחרי שמנסים ליישם רעיון מסויים בפועל מגלים שיש אי אלו פערים בן מה שתכננו בתחילה לבין מה שקרה בפועל. דווקא היותה של המחשבה הראשיתית רוחנית כל כך גורם לה הרבה פעמים להיות דמיונית והזוייה, לפעמים אפילו לא רלוונטית.
ולכן יש חשיבות רבה לחיתום המעשה שהוא המדד האמיתי לעדת מה התרחש בעולם בעקבות כל התהליך שהיה. שהחיתום הוא בהכרח עבר דרך כל הסיבוכיות של החיים והגיע לאן שהגיע.
לכן מבחינה עקרונית הכל הולך אחר ההתחלה כי היא החזון והיא השאיפה האידאלית שלא מפחד מכלום ושוב מכשול לא מרתיע אותה
אבל מבחינה מעשית הכל הולך אחר החיתום שהוא המדד לבדוק כמה מתוך האידאל הגדול ששאפנו אליו אכן הצליח להתממש.
אבל יש חשביות גם לאמצע התהליך , לנקודת השיא, גם היא חשובה ביותר. לאחר שהסברנו את החשיבות של ההתחלה האידלאית שלא מושפעת מנמיכות החומר ומכשולים , שיודעת לשאוף גבוהה גם אם זה נראה בלתי אפשרי , ובנוסף הסברנו את חשיבות החיתום שהוא למעשה המוצר הסופי שמכיל בתוכו את האידיאולוגיה שעברה דרך מסננת החיים. אפשר לומר שנקודת השיא של הפעולה , שהיא נקודת השיא של התהליך שעבר האידאל עד למקומו הסופי. גם היא חשובה מאין כמוה. כיוון שהיא המדד לראות האם כל התהליך שמתרחש הוא נאמן לאידאל מצד אחד אך לא מתעלם מהמציאות מצד שני. שהרי אם ננהיג את חיינו על פי מה שילך טוב במציאות על פי מה שיסדר בקלות עם קשיי החיים , אז לא נוכל לחיות חיים אידיאולוגים ולא נוכל לשאוף גבוה ולא נצליח לרומם את המציאות , כיוון שתמיד נמדוד את חלומותנו לפי אמת המידה הריאלית "האם זה פרקטי , האם זה יצליח, זה לא מה שהולך היום בשוק" למעשה לא קידמנו את המציאות בכלל אלא רק מנסים לחיות בשקט בלי לטבוע. ולכן חשוב כל כך לראות שבנקודת השיא של התהליך שלנו אנחנו אכן עדיין שואפים לאידאל שממנו התחלנו , ואנחנו נאמנים לו ולא מוותרים עליו בקלות בגלל שיש קשיים. ומצד שני אם נחלום על אידאלים ונתעקש להתעלם מכללי המשחק וחוקי הטבע של האדם והעולם , לא נצליח לעולם להשלים את רצונותינו והעולם ישאר כמות שהיה בלי שהצלחנו להשפיע עליו כלל. נקודת השיא של התהליך – אמצע העניין, היא נקודת הביקורת לראות שלא סטינו מצד אחד מהעקרון ומצד שני שאנחנו לא הוזים וחולמים.
אפשר לסכם ולומר שיש 3 נקודות שהם הכי חשובות , רק שכל אחת מהן היא בזמן אחר בתהליך
כאשר אנחנו לפני התהליך צריך לזכור שהכל הולך אחר ההתחלה , כי האידאל שנבחר הוא מה שיכתיב את הדרך. ואם לא נבחר אידאל מספיק גבוה ואמיתי אלא נכנע למגבלות המציאות אז כל התהליך יהיה רעוע כבר מתחילתו , וכנראה שאפילו את הדברים שכן אנחנו רוצים לא נצליח להשיג. צריך להיות נאמנים לאמת ולא למציאות.
כאשר אנחנו בסוף התהליך צריך לדעת שהחיתום הוא הכי חשוב כי הוא התוצאה הסופית למדוד כמה מתוך האידאל אכן התממש, וכמה הצלחנו לשנות את המציאות הקיימת והחסרה.
וכאשר אנחנו באמצע התהליך צריך לדעת שנקודת השיא היא הכי חשובה כי היא המדד האם אנחנו בדרך הנכונה, מצד אחד נאמנים לאמת ומצד שני לא הוזים.
צריך לברר מתי אומרים על נושא שהכל הולך אחר ההתחלה ,ומתי אומרים שהכל הולך אחר החיתום , ומתי האמצע הוא העיקר.
בנוגע לקיום מצוות ידוע שהכל הולך אחר החיתום , שסוף המצווה הוא העיקר כמו שמצאנו שעצמות יוסף שנקראה המצווה על שם בני ישראל למרות שמה רבינו הוא הוליכם במדבר. כיוון שהכנסתם לארץ לקבורה לא הייתה על ידי משה אז היא נקראה על שם גומרה.
בנוגע ללב מצאנו שישראל הם לב באומות וארץ ישראל לב העולם כיוון שהיא באמצע העולם . וללב יש חבישות מיוחדת דווקא כי הוא במרכז ולא בקיצוניות , ההתחלה והסוף הם בנקודות הקיצון ולכן הם לא העיקר. כך מסביר המהרל את חגי ישראל שהם דווקא בסתיו ובאביב כיוון שזה מרכז השנה , והעונות הקיצוניות כמו שבט ותמוז אב הם רעים לישראל ולכן קרו בהם אסונות.
ומצאנו לגבי ברכת המעביר שינה מעמעפי שאומרים בבוקר שהיא נסמכה ליהי רצון , כיוון שהתחלת היום היא החשובה שהכול הולך אחר ההתחלה.
אם כן צריך להבין מתי אומרים מה. מצאתי בשיחותו של הרב בלומנצויג התיחסות לנושא:
"בעבר הסברנו את גדלותה של נקודת הראשית, כֹח הפריצה המאפשר לחולל שינויים. אולם, יש בו חסרון מסויים; סוף-סוף, זהו כֹח היולי, ראשוני. יש צורך לעשות עוד עבודה רבה על-מנת להוציא לפֹעל את אותם יסודות שנחשפו בפריצה הראשונית. באמת, אנו יודעים כי "הכל הולך אחר החיתום". רק בחיתום, מגיעים עם שלל הגוונים, לאחר שכל כֹח גילה והבליט את ייחודו. רק בחיתום נחשף העושר הרב, האין-סופי של ההופעה האלוקית. ובנקודה זאת יש להשיב אל השֹרש את כל הכוחות, אף את אלו שנידחו. לא מדובר על שיבה בדיוק לאותו מצב שהיה טרם התהליך, מדובר על כינוס של הופעה משוכללת שכבר יצאה לפֹעל ברֹב הדר ופאר, בשלל גוונים!"
במילים אחרות – יש להתחלה חבישות רבה כיוון שזו הייתה התוכנית המקורית , הרעיון האידאלי בטהרתו, עוד לפני שהרעיון הרוחני התנגש עם קשיים המציאות והחיים , שגרמו לו לאבד מתוכנו.
יש בהתחלה אמת טהורה , זה חזון ושאיפה כנה שיוצאת מתוך רצון האדם לאמת.
אבל יש בהתחלה גם חסרון- שהיא לא בהכרח תואמת למציאות , לפעמים אחרי שמנסים ליישם רעיון מסויים בפועל מגלים שיש אי אלו פערים בן מה שתכננו בתחילה לבין מה שקרה בפועל. דווקא היותה של המחשבה הראשיתית רוחנית כל כך גורם לה הרבה פעמים להיות דמיונית והזוייה, לפעמים אפילו לא רלוונטית.
ולכן יש חשיבות רבה לחיתום המעשה שהוא המדד האמיתי לעדת מה התרחש בעולם בעקבות כל התהליך שהיה. שהחיתום הוא בהכרח עבר דרך כל הסיבוכיות של החיים והגיע לאן שהגיע.
לכן מבחינה עקרונית הכל הולך אחר ההתחלה כי היא החזון והיא השאיפה האידאלית שלא מפחד מכלום ושוב מכשול לא מרתיע אותה
אבל מבחינה מעשית הכל הולך אחר החיתום שהוא המדד לבדוק כמה מתוך האידאל הגדול ששאפנו אליו אכן הצליח להתממש.
אבל יש חשביות גם לאמצע התהליך , לנקודת השיא, גם היא חשובה ביותר. לאחר שהסברנו את החשיבות של ההתחלה האידלאית שלא מושפעת מנמיכות החומר ומכשולים , שיודעת לשאוף גבוהה גם אם זה נראה בלתי אפשרי , ובנוסף הסברנו את חשיבות החיתום שהוא למעשה המוצר הסופי שמכיל בתוכו את האידיאולוגיה שעברה דרך מסננת החיים. אפשר לומר שנקודת השיא של הפעולה , שהיא נקודת השיא של התהליך שעבר האידאל עד למקומו הסופי. גם היא חשובה מאין כמוה. כיוון שהיא המדד לראות האם כל התהליך שמתרחש הוא נאמן לאידאל מצד אחד אך לא מתעלם מהמציאות מצד שני. שהרי אם ננהיג את חיינו על פי מה שילך טוב במציאות על פי מה שיסדר בקלות עם קשיי החיים , אז לא נוכל לחיות חיים אידיאולוגים ולא נוכל לשאוף גבוה ולא נצליח לרומם את המציאות , כיוון שתמיד נמדוד את חלומותנו לפי אמת המידה הריאלית "האם זה פרקטי , האם זה יצליח, זה לא מה שהולך היום בשוק" למעשה לא קידמנו את המציאות בכלל אלא רק מנסים לחיות בשקט בלי לטבוע. ולכן חשוב כל כך לראות שבנקודת השיא של התהליך שלנו אנחנו אכן עדיין שואפים לאידאל שממנו התחלנו , ואנחנו נאמנים לו ולא מוותרים עליו בקלות בגלל שיש קשיים. ומצד שני אם נחלום על אידאלים ונתעקש להתעלם מכללי המשחק וחוקי הטבע של האדם והעולם , לא נצליח לעולם להשלים את רצונותינו והעולם ישאר כמות שהיה בלי שהצלחנו להשפיע עליו כלל. נקודת השיא של התהליך – אמצע העניין, היא נקודת הביקורת לראות שלא סטינו מצד אחד מהעקרון ומצד שני שאנחנו לא הוזים וחולמים.
אפשר לסכם ולומר שיש 3 נקודות שהם הכי חשובות , רק שכל אחת מהן היא בזמן אחר בתהליך
כאשר אנחנו לפני התהליך צריך לזכור שהכל הולך אחר ההתחלה , כי האידאל שנבחר הוא מה שיכתיב את הדרך. ואם לא נבחר אידאל מספיק גבוה ואמיתי אלא נכנע למגבלות המציאות אז כל התהליך יהיה רעוע כבר מתחילתו , וכנראה שאפילו את הדברים שכן אנחנו רוצים לא נצליח להשיג. צריך להיות נאמנים לאמת ולא למציאות.
כאשר אנחנו בסוף התהליך צריך לדעת שהחיתום הוא הכי חשוב כי הוא התוצאה הסופית למדוד כמה מתוך האידאל אכן התממש, וכמה הצלחנו לשנות את המציאות הקיימת והחסרה.
וכאשר אנחנו באמצע התהליך צריך לדעת שנקודת השיא היא הכי חשובה כי היא המדד האם אנחנו בדרך הנכונה, מצד אחד נאמנים לאמת ומצד שני לא הוזים.
שלום. אתה כותב נחמד מאוד, ז"א הרעיונות טובים. בכל אופן אולי יוסיף לך פה הגמרא ברכות יב.
השבמחקוהקשר לבעל התשובה ההולך אחר החיתום לעומת הצדיק הגמור הוא הנמשך אחר ההתחלה. ברכה והצלחה