בס"ד לא תתורו אחרי עיניכם
{לט} וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם
ולא תתורו אחרי לבבכם. כמו (לעיל יג, כה) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות: (רש"י)
רשי מבין את פשט הפסוק ,שמדובר באדם שמסתכל על דברי עבירה בעניו וליבו חומד את העבירה ולבסוף האדם נכשל בה. התורה מצווה עלינו לא לתת לעיניים חופשיות להסתכל על מה שהן רוצות, לא לתת להן לתור מלשון תייר שהולך מפה לפה ומסתכל על הכל. וכן לא לתת ללב לחמוד מה שהוא רואה , אלא יש להגביל אותם ולמנוע מהם לגרום לאדם לחמוד ולהשתוקק לעבירה. שהרי העיניים והלב הם סרוסרי העבירה בלשונו של רשי ,כלומר דרכם לשדל ולשכנע את האדם לעשות את העבירה. את כל זה לומד רשי לדעתי מהביטוי אשר אתם זונים אחריהם , זונים מלשון זנות, רשי מבין את פשט הספוק כך – התורה אומרת לנו לא להגיע לידי זנות , ועוד מזהירה אורנו שלא לתת לעיניים לתור להסתובב ללא השגחה והגבלה. התורה ציננה גם את הלב אבל לא כתבה מה יש למנוע מהלב לעשות , שהרי תתורו לפי הבנת רשי מתיחס דווקא לעיניים , לכן רשי מבין שהלב הוא נמשך אחר העיניים וחומד את מה שהן ראו. יוצר מדברי רשי שאם אדם ימנע את העיניים מהסתכל אז גם לא תהיה ללב אפשרות לחמוד , כי לא יהיה לו מה לחמוד שהרי הלב ניזון מנתונים שהעינים מספקות לו. אבל אם לא יניח רסן לעינייו אז הוא יגיע לזנות – "אשר אתם זונים". ויש לשאול על מה כבר אפשר להסתכל שיכול להוביל את האדם לזנות? והתשובה היא פשוטה לרשי – על דברי עבירה כמובן , העין רואה דבר איסור , הלב חומד אותו והאדם נמשך ועושה . זה התהליך השלם שעלול לקרות אם לא נשים מעצור לעיניינו.
והנה משנה תורה הלכות עבודה זרה פרק ב , הרמבם מסביר את הטעות הנפשית שגורמת לעבודת אלילים , לאחר שבפרק א הוא הסביר היסטורית כיצד קרה שבדורו של אברהם אבינו הוי כולם עובדי אלילים. עכשיו הוא מנתח פסיכולוגית את התופעה. ולפנינו לקט מדבריו ב9 ההלכות הראשונות בפרק. תמצית דבריו היא שהטעות שהובילה את רבים מבני האדם להמשך אחר עבודת אלילים היא הנטיה הטבעית של האדם להסיק מסכנות בעקבות מראה עיניו ומחשבות ליבו . הוא רואה תופעה ומסיק מסכנה , את המסכנה הוא מנתח על פי הבנתו הסובייקטיבית ומגיע לידי הכרעה שכלית שאכן כך הוא הדבר. כיוון שהעולם שאנו חיים בו הוא מלא וגדוש בתופעות שמצטיירות ככוח עליון אז יש נטיה לייחס להן אלוהות וכל אדם לפי נטיית ליבו בוחר לדמות לעצמו את הכוח הזה כפי שליבו מצייר לו. כך יכול כל אדם ליצר אין סוף אלוהות . נקרא את דבריו בפנים
ב,א עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים--לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה--הרי זה עובד עבודה זרה. –
רבנו מסביר את גוף האיסור , לכבד ולעבוד אחד מן הברואים , אפילו שאכן הם עוצמתיים מאוד והשפעתם רבה אסור ליקר אותם , אלא יש חיוב לזכור שהם רק ברואים ולא ראוי לעבוד להם אלא רק לה' יתברך לבדו.
ב,ב ועניין זה, הוא שהזהירה עליו תורה ואמרה "ופן תישא עיניך השמיימה, וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים . . . אשר חלק ה' אלוהיך, אותם, לכול העמים" (דברים ד,יט): כלומר שמא תשוט בעין ליבך ותראה שאלו הם המנהיגים את העולם, והם שחלק ה' אותם לכל העמים להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם; ותאמר שראוי להשתחוות להן, ולעובדן. ובעניין זה ציווה ואמר "הישמרו לכם, פן יפתה לבבכם" (דברים יא,טז)--כלומר שלא תטעו בהרהורי הלב לעבוד אלו, להיותם סרסור ביניכם ובין הבורא.
ואפילו להסתכל בדמות הצורה--אסור, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד).
כאן מופיעה הצורה הראשונה של תעתוע מראה העיניים ועיוותה של מחשבת הלב. אנחנו מנתחים את החיים על פי האופן שבו אנחנו היינו עושים אותם , למשל אם אני רואה מישהו זורק זבל מחלון רכבו אני אנתח את זה לפי האופן שאני הייתי מתנהג במקומו , אם אני נוהג לזרוק זבל מהרכב אז אני אסיק שגם אדם זה זרק בכוונה , ואם אני מקפיד מאוד לא לזרוק אז אני אנתח את המקרה ואסיק שכנראה החפץ החליק מידו תוך כדי סיבוב ועף לו בטעות מהחלון מבלי ששם לב. תעתוע זה מופיע גם בהתבוננות בכוחות הפועלים בעולם , בכוכבים ובאיתני הטבע. כיוון שהם דומיננטים בעולם אז בוודאי הקב"ה רוצה שנעבוד אותם וניתן להם כבוד. כמו מלך שמצווה אחד משריו לשלוט בעיירה מסויימת אז בוודאי המלך חפץ שכל תושבי העיירה יכבדו אותו. לפחות כך אני חושב שהייתי רוצה שיתנהגו כלפי הפקידים שמיניתי והם מייצגים אותי .כמו כן הקב"ה בוודאי רוצה שנעבוד את ברואיו החזקים שהרי הוא נתן להם כוח לשלוט בעולם אז כנראה כך הייתה כוונתו. זו אחת הטעויות של לתור אחרי עין הלב , כלומר אני רואה מה שאני רוצה!. האדם מקיים השלכה בן מה שהוא היה רוצה לבין רצונו של ה' , כמו שאם אני הייתי ממנה שליחים הייתי רוצה שיכבדו אותם כך גם בוודאי השם רוצה. זה ניתוח של המציאות על פי האופן שבו אני הייתי מתנהג . שורש הביעה היא שאני חושב שה' לא באמת שונה ממני , ושאני מסוגל להבין ולהסיק מהתבוננות בעולם מה ה' רוצה ממני , אבו זו בדיוק הטעות שהרי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי , ניתוח הנתונים שאני צופים במציאות איננו נכון כי הוא נעשה באופן מחשבתי של מה אני הייתי רוצה אם הייתי עושה דבר שכזה , ואז משליכים את אותה מחשבה כאילו שזה מה שה' רצה כאשר עשה וברא מה שאנו רואים . חוסר הבנה בסיסית שאין אנחנו יכולים להשליך את אופן החשיבה שלנו על צורת החשיבה של ה' היא יסוד הטעות כאן . אם היינו מבינים נקודה זו לא היינו חושבים שמסתמא ה' רצה שנעבוד את ברואיו, כל הסיבה שחשבו כך היא כי השוו בין צורת החשיבה של ה' לצורת החשיבה שלהם , והם שאלו את עצמם "מה אני הייתי רוצה אם הייתי אלוה" . זו התבוננות של עין הלב שרואה את כל העולם כפי צורת החשיבה של האדם עצמו. זה קורה גם בין אדם לחברו וגורר אין סוף אי הבנות וויכוחים מיותרים , אבל אותו קלקול גם מופיע במצוות של בן אדם למקום והוא יסוד עבודה זרה שאליו רומז הרמבם בפסקה זו. על זה נאמר לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עניכם – כלומר אל תנתחו את תופעות המציאות שאתם רואים בעיניים על פי מחשבת הלב שלכם דהיינו להלביש את צורת החשיבה שלכם על צורת החשיבה של הבורא ,כאילו מה שאתם הייתם רוצים זה גם מה שהוא באמת רוצה, "אשר אתם זונים אחריהם" כי מי שמנתח את הגיון האלוקי לפי ההגיון שאנושי שלו מובטח לו שיגיע למסכנות שגוייות ומעוותות וזה נקרא עבודה זרה. רוב רובם של השאלות הכפרניות בנויות על הנחה ילדותית זו – שמה שהגיוני בעיני הוא ההגיון האבסולוטי היחיד , והצורה שבה אני מנתח את הדברים היא אכן כוונת ה' . עולה מדברינו שיסודה של העבודה זרה היא הגאווה שאדם חושב שהוא מבין את ההגיון האלוקי כמו שנאמר "אמר ר יוחנן אמר רשב"י כל אדם שיש בו גסות הלב כאילו עבד עבודת כוכבים" (סוטה ד:)
ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה--מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב: מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.
ראינו שהגאווה מובילה להתבוננות לא אמיתית על העובדות שסביבנו ועל המציאות בכלל, כי הגאווה גורמת לאדם להשליך את צורת החשיבה שלו על כל אדם וגם על ה' ולגן מגיע למסכנות מעוותות שכוונותיו של ה' בבריאת העולם ובנתינת התורה ובהנהגתו בכלל. הרמבם מזהיר אותנו שהנטיה אחר מראה העיניים ונטיית הלב היא בעייתית ומסוכנת בעוד תחומים בחיים ואולי אפילו בכל התחומים בחיים. תמיד צריך לדעת שכל מה שאנחנו רואים בעינינו הוא תמיד סוביקטיבי ותמיד מוגבל – דעתו של אדם קצרה. אנחנו לא מכירים את כל הנתונים , וגם את הנתונים שאנחנו מכירים בדרך כלל לא הבנו עד הסוף , הסקת המסכנות שלנו היא מוגבלת , ואופק ההתבוננות שלנו הוא עכשווי כלומר אנחנו לא יודעים מדוע דברים התפתחו כמו שהתפתחו ואנחנו לא יודעים לאן דברים יתגלגלו בהמשך אנחנו מוגבלים לראות את הדברים נכון לזמן שבו אנחנו עומדים. אם כך כיצד נשאנו ליבנו לחשוב שאנחנו מבינים משהו בכלל?! ולכן צריך לדעת שכאשר אנחנו עוסקים בתורה תמיד צריכה להיות לנו נקודת מוצא – יראת שמים , אנחנו יודעים שה' הוא הטוב המוחלט ויודע כל ואנחנו הקטנים חסרי בינה והשכל זמניים וחלושי שכל. ולכן כל דבר שאנו רואים בעינינו שלכאורה סותר עיקר מעיקרי התורה אסור לנו לחשוב בו כלל , כי יש לנו נטיה להמשך אחר עיננו וליבנו ולזנות אחריהם ולהגיע להבנות שגויות וכפרניות למרות חוסר דעתנו. לכן אומר לנו הרמבם שכיוון שכך הדברים אזי אסור לעסוק בדברים הללו בכלל.
ב,ה כיצד: פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות.
אין הכוונה שאסור לאדם לחשוב בכלל והוא צריך להיות עציץ , אלא בדברי יסוד באמונה שהבנתם לא נתונה לכל אדם ובמיוחד לא לגאוותנים שחושבים שהם שונים ומיוחדים והם כן יכולים להבין. נקודות יסוד אלו באמונה נמצאים בנפשנו במקום עמוק הרבה יותר מהשכל , באינטאיציה ברצון , האמונה נובעת ממקום עמוק יותר מהשכל ומהרגש . ואמנם היא יכולה וצריכה להתגלות גם ברגש ובשכל אבל אסור לחשוב ולטעות שאפשר להוכיח או להפריך את האמונה בכלים שכליים , היא שייכת למקום עמוק הרבה יותר . אסור לחטוא בחטא הגאווה הזה , ולחשוב כאילו השכל הוא מקור האמונה. אדם צריך להאמין כי הוא מאמין , ואם הדברים לא מסתדרים לו שכלית אז שלא יחשוב על זה , אם הוא יזכה הוא יתעלה אט אט ויום יבוא והדברים יתישבו גם בשכלו . אבל חשוב לדעת שאין ציווי וחובה להבין הכל שכלית , במיוחד לא בנושאים עמוקים כל כך שלאו כל מוחא סביל דא . נושאי האמונה עמוקים יכולים להיות מובנים ומוסברים רק מתוך נקודה עמוקה של ענווה וביטול כלפי שמיה וללא מעמד נפשי זה אי אפשר להבין אותם היטב , ולכן אדם צריך לבטל את עצמו ולהכיר בכך ששכלו מוגבל וחלקי והוא פשוט לא מסוגל להבין. ואם בכל זאת יתגאה ויחשוב שהוא יכול לרדת לעומקם של דברים , אז ממשיך הרמבם ואומר שהתורה הזהירה והודיע לנו שזה לאו ואדם מאבד את עולמו בשל כך .
ב,ו ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם" (במדבר טו,לט)--כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים, "אחרי לבבכם", זו מינות; "ואחרי עיניכם", זו זנות. ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא, אין בו מלקות.
אדם גוואתן חושב שמה שהוא רואה זו האמת , כי הוא סומך על הדרך שבה הוא מנתח את הדברים שהיא הדרך הנכונה . כמו מבקרי המקרא שחושבים שהם יודעים לקרוא את הפשט וחזל מסלפים ח"ו את הכתוב , והרי ההפך הוא הנכון , מבקרי המקרא תרים אחרי עיניהם ואחרי לבבם ובטוחים שהם יודעים את האמת ואת הפשט, אבל למעשה הם זונים אחרי סכלותם ומסלפים ומעוותים . ותופעה דומה קיימת בעיתונות והתקשורת . אנשים רקים אלו נפגשים עם עובדות ותופעות ומנתחים אותם ומסיקים מסכנות לעבר ולעתיד. ללא שום יכולת להבין שהעולם שלנו הוא מושגח על ידי אדון כל שמנהיג את העולם בתהליכיות והדגרתיו , לפעמים עם נסיגות מכוננות ורצוא ושוב . הוא לא יכולים לקרוא את המהלך הכללי , הם לא רואים מהיכן נבעו אותן עובדות ואין להם מוסגל לאן הן הולכות . מבחינתם מה שמולנו זה מש שקיים וכל המשנה ידו על התחתונה , מה שהיה הוא שיהיה , ואסור להתווכח עם עובדות . אבל התורה אומרת – אל תתרו אחרי עיניכם – אל תתנו לעובדות לבלבל אותכם , אין לכם מושג כיצד העובדות האלה צריכות להתפרש ואיזה מהלך אלוקי יצמח מהם לטובה. בנוסף למה שאמרנו קודם שהנתיח של הדברים נעשה על פי צורת החשיבה של האנשים עצמם ובדרך כלל לא מדובר באנשים ברמה מוסרית גבוהה במיוחד (בעלי לשון הרע במקצועם וכדומה) .
והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות, בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס, בשאט בנפש ביד רמה; ואומרין, שאין בזה עוון.
ישנם גם יהודים שחושבים שבכל הקלקולים האלו הם מקיימים מצווה , שהרי ידוע שהתורה ניתנה לאנשים חושבים , ואנחנו אמורים להבין ולהשכיל ולא להיות רובוטים. הכל נכון אבל רק מתוך ענווה והנה רבינו הגדול הרמבם שהוא ראש וראשון לכל החושבים והמשכילים , הוא בא ואומר שהשכל הוא אמנם כוח חשוב בנפש האדם אבל גם הוא צריך לדעת את מקומו , ואסור לו לחשוב שהוא יכול לבקר ולערער על האמונה הפשוטה , הטבעית , שנמסרה מאב לבן בתמימות מדור לדור. השכל ישתוק ויחריש וכך האדם יזכה לענווה אמיתית , ואז רק אז אולי יכול להיות אדם חושב באמת. כי גאוותן לא באמת יכול להבין את הדברים , הוא מדמה לעצמו שצורת החשיבה שלו היא הדרך היחידה ומשליך אותה על כל העולם , אבל הענו מקשיב ולומד את צרות ההסתכלות של אחרים , ועליו נאמר "איזהו חכם למוד מכל אדם". ענווה היא תכונה בסיסית להבין באמת שנאמר "ואת צנועים חכמה". לסיכום שיטת הרמבם , נראה שהוא מבין את פשט הפסוק לא תתורו אחרי עיניכם שלא מדובר באדם שמסתכל בדברי עבירה אלא מסתכל פשוט במציאות העובדתית שנגלית לעיניו , אבל הוא מנתח אותה על פי עיני שכלו , על פי הבנותיו הפרטיות והנמוכות והחלקית , ולכן הוא מגיע למסכנות שגויות , על זה נאמר "אשר אתם זונים אחריהם" , לזנות זה לסטות מדבר הישר . לא נאמר שאם אדם יתור אחרי עינייו הוא עלול לסטות מהדרך , שאז היה כתוב "שמא תזנו אחריהם" . אלא נאמר "אשר אתם זונים אחריהם" , כלומר זה דבר מוכרח ולא אפשרות. אם כן יש פה הדרכה לחיים. אדם שקובע את עקרונות חייו על פי העובדות בשטח עליו נאמר תר אחרי עיניו וליבו , והוא בהכרח סוטה \ זונה מדרך היושר והאמת . כי אי אפשר לדעת ולהבין את הדברים לאשורם אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא של עובדות בשטח . העובדות הן תמיד חלקיות ולא מובנות עד סוף וכן נמצאות בהקשר שלא תמיד ברור. הטעות פה היא מוכרחת לחלוטין , אין אפשרות להיות פיסלוסוף צודק למשל , כי הוא מתבונן במציאות בצורה חלקית מנתח אותה על פי תפיסת עולמו החלקית ומגיע למסכנות חלקיות בהכרח. רק אדם שתפיסת עולמו מתחיל ממקור אלוקי , מהתורה , הוא יכול אחר כך להשליך את כל ההבנות שיש לו גם על המציאות ועל העובדות שגלויות לעיננו . הוא מתחיל ממקום עמוק יותר מהכשל ומהמקום הזה הוא משתמש בשכל ככלי שיפרט את ההבנה הפנימית והעמוקה הזו לפרטים , פרטי המציאות שתואמים לעובדות. ומה קורה אם לא מצליחים להתאים? אומר הרמבם זה אומר שחסר לנו ענווה וחסר לנו הבנה בתורה – כלומר לא הבנו עדיין את הכלל שה' יתברך מסר לנו די צורכו ולכן אנחנו לא מצליחים להשליך את הכלל הזה גם כל פרטי המציאות . ולכן אנחנו ניקח צעד אחורה ונפסיק לחשוב על העובדות ולא ניתן לעובדות לבלבל אותנו ולא ניתן למציאות להפחיד אותנו. אלא נחזור לבית המדרש ונברר שום את עקרונות היסוד שנובעים ממקום הרבה יותר עמוק ועליון מהשכל הקטן והמצומצם שלנו. ואז מתוך ענווה ננסה שוב להכיל את כל הפרטים העובדתיים בתוך הכלל האלוקי. זו עבודה שאין לה סוף , כל נסיון של יציאה החוצה מבית המדרש מכיל בתוכו כמה הצלחות , כלומר עובדות שמתחברות לרעיון שלנו , וכן כמה אכזבות – עובדות שעדיין לא הצלחנו לספק לנחלת ה'. ואז צריך לחזור שוב וללמוד וחוזר חלילה.
ממש כדברים האלה כותב הראיה במאמר על ספר קהלת "האליליות היא תוצאה של התרשלות המחשבה. כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל על פי אותו החלק של החמריות שהוא סופג בחושיו"
העיקר לא להתייאש ולא להישבר , כי זה הבירור שבסופו של דבר יגלה את שם ה' על כל העולם כולו.
הנה חנה הצדקת בתפילתה מדגישה את העניין בתפילתה – שגם אם לפעמים נראה שאדם מצליח הוא עוד עלול ליפול, אסור ללכת שבי אחרי מראה עינינו .
וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: {ב} אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ: {ג} אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה (ולא) וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת: {ד} קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: {ה} שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: {ו} יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: {ז} יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: {ח} מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: {ט} רַגְלֵי (חסידו) חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: {י} יְהוָה יֵחַתּוּ (מריבו) מְרִיבָיו (עלו) עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:
מצד אחד יוצא מדברינו כאילו אין טבע וחוק בעולם , אי אפשר לסמוך על כך שהשמש מחר בבוקר תזרח, ומצד שני אנחנו יודעים שרבותינו צקחו על המתכלמין שכל חשבו. לכן יש איזון עדין שמצד אחד יש חוק וטבע ומצד שני יש השגחה בעולם.
פירוש נוסף שחודר עוד יותר לעומק הציווי הוא של רבינו בחיי בעל חובת הלבבות בהקדמה לספרו. שם הוא מבאר שבנוסף לחיוב שמוטל על כל יהודי לקיים מצוות באבריו ולהפוך את חייו למעשיים לחיים קדושים ומתוקנים , כך בדיוק חלה חובה על ליבנו ומחשבותינו שיהיו קדושים ישרים ומתוקנים על פי עקרונות התורה. למשל האיסור להרהר או לחפוץ שדבר עבירה , וכן המצווה לאהוב את ה' ולירא ממנו. אלו מצוות התלויות בלב שלא תמיד יש לאדם שליטה ישירה עליהם . בהקדמת ספרו הוא מוכיח שכל התורה כולה בנויה על העקרון שאדם יכול וחייב לתקן את המצוות הכמוסות והסודיות שאין איש יודע מלבדו ומלבד יודע כל , ולמעשה זהו עיקר התיקון המוסרי שאדם חייב לעשות בעולם הזה. את טיעוניו הוא מגבה בפסוקים ודברי חזל . אחד הפסוקים שהוא מצטט הוא לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ונראה שכוונתו היא לאדם יש תכונות שטבועות בו באופן טבעי – בין אם זה מלידה ובין אם זה מהשפעה סביבתית . ונקודת המוצא של רוב בני האדם היא – זה אני וכך עלי להשאר. לכן צריכה התורה לבוא ולחדש לנו שאי הדבר כן , אלא חובה עלינו לתקן את עצמנו לא רק מעשית פיזית אלא גם ובעיקר פנימית נפשית רוחנית – לשבר מידות , לבטל מחשבות , לשנות תפיסות עולם שהורגלנו בהם , לעלות את כל הקונספציות שלנו לעבר הקדושה. דוגמא לכך היא המצווה בצדק תשפוט עמיתך , שבה אנו מצויים לדון לכף זכות אפילו אם זה לא נראה לנו כך בתחילה.
זה פירושו לביטוי תתורו אחרי לבבכם , אל תתפתו להשאר בתכונות במוטבעות בליבכם ותאמרו ככה אני. אלא עלינו לשהתפר גם בתחום הלב. ויש לשאול אם כן כיצד אפשר לקיים את הציווי של אחרי עיניכם? וכי אפשר להשתפר בעיניים? . נראה לי להבין שכוונתו היא שכמו שחובה עלינו לשפר את מחשבותינו ותכונותינו כך גם חובה עלינו לשנות ולשפר את האופן שבו אנחנו רואים את הדברים , כפי שכבר ראינו שאופן ההסתכלות על הדברים משויע מאוד גם על הנתונים שעומדים לפנינו וגם על המסכנות שעולות מהם. אם כן לא צצורו אחרי עיניכם פירושו לרבנו בחיי שכמו שיש צורך לתקן את מחשבות ליבנו כך גם יש צורך לתקן את האופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם
.
{לט} וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם
ולא תתורו אחרי לבבכם. כמו (לעיל יג, כה) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות: (רש"י)
רשי מבין את פשט הפסוק ,שמדובר באדם שמסתכל על דברי עבירה בעניו וליבו חומד את העבירה ולבסוף האדם נכשל בה. התורה מצווה עלינו לא לתת לעיניים חופשיות להסתכל על מה שהן רוצות, לא לתת להן לתור מלשון תייר שהולך מפה לפה ומסתכל על הכל. וכן לא לתת ללב לחמוד מה שהוא רואה , אלא יש להגביל אותם ולמנוע מהם לגרום לאדם לחמוד ולהשתוקק לעבירה. שהרי העיניים והלב הם סרוסרי העבירה בלשונו של רשי ,כלומר דרכם לשדל ולשכנע את האדם לעשות את העבירה. את כל זה לומד רשי לדעתי מהביטוי אשר אתם זונים אחריהם , זונים מלשון זנות, רשי מבין את פשט הספוק כך – התורה אומרת לנו לא להגיע לידי זנות , ועוד מזהירה אורנו שלא לתת לעיניים לתור להסתובב ללא השגחה והגבלה. התורה ציננה גם את הלב אבל לא כתבה מה יש למנוע מהלב לעשות , שהרי תתורו לפי הבנת רשי מתיחס דווקא לעיניים , לכן רשי מבין שהלב הוא נמשך אחר העיניים וחומד את מה שהן ראו. יוצר מדברי רשי שאם אדם ימנע את העיניים מהסתכל אז גם לא תהיה ללב אפשרות לחמוד , כי לא יהיה לו מה לחמוד שהרי הלב ניזון מנתונים שהעינים מספקות לו. אבל אם לא יניח רסן לעינייו אז הוא יגיע לזנות – "אשר אתם זונים". ויש לשאול על מה כבר אפשר להסתכל שיכול להוביל את האדם לזנות? והתשובה היא פשוטה לרשי – על דברי עבירה כמובן , העין רואה דבר איסור , הלב חומד אותו והאדם נמשך ועושה . זה התהליך השלם שעלול לקרות אם לא נשים מעצור לעיניינו.
והנה משנה תורה הלכות עבודה זרה פרק ב , הרמבם מסביר את הטעות הנפשית שגורמת לעבודת אלילים , לאחר שבפרק א הוא הסביר היסטורית כיצד קרה שבדורו של אברהם אבינו הוי כולם עובדי אלילים. עכשיו הוא מנתח פסיכולוגית את התופעה. ולפנינו לקט מדבריו ב9 ההלכות הראשונות בפרק. תמצית דבריו היא שהטעות שהובילה את רבים מבני האדם להמשך אחר עבודת אלילים היא הנטיה הטבעית של האדם להסיק מסכנות בעקבות מראה עיניו ומחשבות ליבו . הוא רואה תופעה ומסיק מסכנה , את המסכנה הוא מנתח על פי הבנתו הסובייקטיבית ומגיע לידי הכרעה שכלית שאכן כך הוא הדבר. כיוון שהעולם שאנו חיים בו הוא מלא וגדוש בתופעות שמצטיירות ככוח עליון אז יש נטיה לייחס להן אלוהות וכל אדם לפי נטיית ליבו בוחר לדמות לעצמו את הכוח הזה כפי שליבו מצייר לו. כך יכול כל אדם ליצר אין סוף אלוהות . נקרא את דבריו בפנים
ב,א עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים--לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה--הרי זה עובד עבודה זרה. –
רבנו מסביר את גוף האיסור , לכבד ולעבוד אחד מן הברואים , אפילו שאכן הם עוצמתיים מאוד והשפעתם רבה אסור ליקר אותם , אלא יש חיוב לזכור שהם רק ברואים ולא ראוי לעבוד להם אלא רק לה' יתברך לבדו.
ב,ב ועניין זה, הוא שהזהירה עליו תורה ואמרה "ופן תישא עיניך השמיימה, וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים . . . אשר חלק ה' אלוהיך, אותם, לכול העמים" (דברים ד,יט): כלומר שמא תשוט בעין ליבך ותראה שאלו הם המנהיגים את העולם, והם שחלק ה' אותם לכל העמים להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם; ותאמר שראוי להשתחוות להן, ולעובדן. ובעניין זה ציווה ואמר "הישמרו לכם, פן יפתה לבבכם" (דברים יא,טז)--כלומר שלא תטעו בהרהורי הלב לעבוד אלו, להיותם סרסור ביניכם ובין הבורא.
ואפילו להסתכל בדמות הצורה--אסור, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד).
כאן מופיעה הצורה הראשונה של תעתוע מראה העיניים ועיוותה של מחשבת הלב. אנחנו מנתחים את החיים על פי האופן שבו אנחנו היינו עושים אותם , למשל אם אני רואה מישהו זורק זבל מחלון רכבו אני אנתח את זה לפי האופן שאני הייתי מתנהג במקומו , אם אני נוהג לזרוק זבל מהרכב אז אני אסיק שגם אדם זה זרק בכוונה , ואם אני מקפיד מאוד לא לזרוק אז אני אנתח את המקרה ואסיק שכנראה החפץ החליק מידו תוך כדי סיבוב ועף לו בטעות מהחלון מבלי ששם לב. תעתוע זה מופיע גם בהתבוננות בכוחות הפועלים בעולם , בכוכבים ובאיתני הטבע. כיוון שהם דומיננטים בעולם אז בוודאי הקב"ה רוצה שנעבוד אותם וניתן להם כבוד. כמו מלך שמצווה אחד משריו לשלוט בעיירה מסויימת אז בוודאי המלך חפץ שכל תושבי העיירה יכבדו אותו. לפחות כך אני חושב שהייתי רוצה שיתנהגו כלפי הפקידים שמיניתי והם מייצגים אותי .כמו כן הקב"ה בוודאי רוצה שנעבוד את ברואיו החזקים שהרי הוא נתן להם כוח לשלוט בעולם אז כנראה כך הייתה כוונתו. זו אחת הטעויות של לתור אחרי עין הלב , כלומר אני רואה מה שאני רוצה!. האדם מקיים השלכה בן מה שהוא היה רוצה לבין רצונו של ה' , כמו שאם אני הייתי ממנה שליחים הייתי רוצה שיכבדו אותם כך גם בוודאי השם רוצה. זה ניתוח של המציאות על פי האופן שבו אני הייתי מתנהג . שורש הביעה היא שאני חושב שה' לא באמת שונה ממני , ושאני מסוגל להבין ולהסיק מהתבוננות בעולם מה ה' רוצה ממני , אבו זו בדיוק הטעות שהרי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי , ניתוח הנתונים שאני צופים במציאות איננו נכון כי הוא נעשה באופן מחשבתי של מה אני הייתי רוצה אם הייתי עושה דבר שכזה , ואז משליכים את אותה מחשבה כאילו שזה מה שה' רצה כאשר עשה וברא מה שאנו רואים . חוסר הבנה בסיסית שאין אנחנו יכולים להשליך את אופן החשיבה שלנו על צורת החשיבה של ה' היא יסוד הטעות כאן . אם היינו מבינים נקודה זו לא היינו חושבים שמסתמא ה' רצה שנעבוד את ברואיו, כל הסיבה שחשבו כך היא כי השוו בין צורת החשיבה של ה' לצורת החשיבה שלהם , והם שאלו את עצמם "מה אני הייתי רוצה אם הייתי אלוה" . זו התבוננות של עין הלב שרואה את כל העולם כפי צורת החשיבה של האדם עצמו. זה קורה גם בין אדם לחברו וגורר אין סוף אי הבנות וויכוחים מיותרים , אבל אותו קלקול גם מופיע במצוות של בן אדם למקום והוא יסוד עבודה זרה שאליו רומז הרמבם בפסקה זו. על זה נאמר לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עניכם – כלומר אל תנתחו את תופעות המציאות שאתם רואים בעיניים על פי מחשבת הלב שלכם דהיינו להלביש את צורת החשיבה שלכם על צורת החשיבה של הבורא ,כאילו מה שאתם הייתם רוצים זה גם מה שהוא באמת רוצה, "אשר אתם זונים אחריהם" כי מי שמנתח את הגיון האלוקי לפי ההגיון שאנושי שלו מובטח לו שיגיע למסכנות שגוייות ומעוותות וזה נקרא עבודה זרה. רוב רובם של השאלות הכפרניות בנויות על הנחה ילדותית זו – שמה שהגיוני בעיני הוא ההגיון האבסולוטי היחיד , והצורה שבה אני מנתח את הדברים היא אכן כוונת ה' . עולה מדברינו שיסודה של העבודה זרה היא הגאווה שאדם חושב שהוא מבין את ההגיון האלוקי כמו שנאמר "אמר ר יוחנן אמר רשב"י כל אדם שיש בו גסות הלב כאילו עבד עבודת כוכבים" (סוטה ד:)
ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה--מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב: מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.
ראינו שהגאווה מובילה להתבוננות לא אמיתית על העובדות שסביבנו ועל המציאות בכלל, כי הגאווה גורמת לאדם להשליך את צורת החשיבה שלו על כל אדם וגם על ה' ולגן מגיע למסכנות מעוותות שכוונותיו של ה' בבריאת העולם ובנתינת התורה ובהנהגתו בכלל. הרמבם מזהיר אותנו שהנטיה אחר מראה העיניים ונטיית הלב היא בעייתית ומסוכנת בעוד תחומים בחיים ואולי אפילו בכל התחומים בחיים. תמיד צריך לדעת שכל מה שאנחנו רואים בעינינו הוא תמיד סוביקטיבי ותמיד מוגבל – דעתו של אדם קצרה. אנחנו לא מכירים את כל הנתונים , וגם את הנתונים שאנחנו מכירים בדרך כלל לא הבנו עד הסוף , הסקת המסכנות שלנו היא מוגבלת , ואופק ההתבוננות שלנו הוא עכשווי כלומר אנחנו לא יודעים מדוע דברים התפתחו כמו שהתפתחו ואנחנו לא יודעים לאן דברים יתגלגלו בהמשך אנחנו מוגבלים לראות את הדברים נכון לזמן שבו אנחנו עומדים. אם כך כיצד נשאנו ליבנו לחשוב שאנחנו מבינים משהו בכלל?! ולכן צריך לדעת שכאשר אנחנו עוסקים בתורה תמיד צריכה להיות לנו נקודת מוצא – יראת שמים , אנחנו יודעים שה' הוא הטוב המוחלט ויודע כל ואנחנו הקטנים חסרי בינה והשכל זמניים וחלושי שכל. ולכן כל דבר שאנו רואים בעינינו שלכאורה סותר עיקר מעיקרי התורה אסור לנו לחשוב בו כלל , כי יש לנו נטיה להמשך אחר עיננו וליבנו ולזנות אחריהם ולהגיע להבנות שגויות וכפרניות למרות חוסר דעתנו. לכן אומר לנו הרמבם שכיוון שכך הדברים אזי אסור לעסוק בדברים הללו בכלל.
ב,ה כיצד: פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות.
אין הכוונה שאסור לאדם לחשוב בכלל והוא צריך להיות עציץ , אלא בדברי יסוד באמונה שהבנתם לא נתונה לכל אדם ובמיוחד לא לגאוותנים שחושבים שהם שונים ומיוחדים והם כן יכולים להבין. נקודות יסוד אלו באמונה נמצאים בנפשנו במקום עמוק הרבה יותר מהשכל , באינטאיציה ברצון , האמונה נובעת ממקום עמוק יותר מהשכל ומהרגש . ואמנם היא יכולה וצריכה להתגלות גם ברגש ובשכל אבל אסור לחשוב ולטעות שאפשר להוכיח או להפריך את האמונה בכלים שכליים , היא שייכת למקום עמוק הרבה יותר . אסור לחטוא בחטא הגאווה הזה , ולחשוב כאילו השכל הוא מקור האמונה. אדם צריך להאמין כי הוא מאמין , ואם הדברים לא מסתדרים לו שכלית אז שלא יחשוב על זה , אם הוא יזכה הוא יתעלה אט אט ויום יבוא והדברים יתישבו גם בשכלו . אבל חשוב לדעת שאין ציווי וחובה להבין הכל שכלית , במיוחד לא בנושאים עמוקים כל כך שלאו כל מוחא סביל דא . נושאי האמונה עמוקים יכולים להיות מובנים ומוסברים רק מתוך נקודה עמוקה של ענווה וביטול כלפי שמיה וללא מעמד נפשי זה אי אפשר להבין אותם היטב , ולכן אדם צריך לבטל את עצמו ולהכיר בכך ששכלו מוגבל וחלקי והוא פשוט לא מסוגל להבין. ואם בכל זאת יתגאה ויחשוב שהוא יכול לרדת לעומקם של דברים , אז ממשיך הרמבם ואומר שהתורה הזהירה והודיע לנו שזה לאו ואדם מאבד את עולמו בשל כך .
ב,ו ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם" (במדבר טו,לט)--כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים, "אחרי לבבכם", זו מינות; "ואחרי עיניכם", זו זנות. ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא, אין בו מלקות.
אדם גוואתן חושב שמה שהוא רואה זו האמת , כי הוא סומך על הדרך שבה הוא מנתח את הדברים שהיא הדרך הנכונה . כמו מבקרי המקרא שחושבים שהם יודעים לקרוא את הפשט וחזל מסלפים ח"ו את הכתוב , והרי ההפך הוא הנכון , מבקרי המקרא תרים אחרי עיניהם ואחרי לבבם ובטוחים שהם יודעים את האמת ואת הפשט, אבל למעשה הם זונים אחרי סכלותם ומסלפים ומעוותים . ותופעה דומה קיימת בעיתונות והתקשורת . אנשים רקים אלו נפגשים עם עובדות ותופעות ומנתחים אותם ומסיקים מסכנות לעבר ולעתיד. ללא שום יכולת להבין שהעולם שלנו הוא מושגח על ידי אדון כל שמנהיג את העולם בתהליכיות והדגרתיו , לפעמים עם נסיגות מכוננות ורצוא ושוב . הוא לא יכולים לקרוא את המהלך הכללי , הם לא רואים מהיכן נבעו אותן עובדות ואין להם מוסגל לאן הן הולכות . מבחינתם מה שמולנו זה מש שקיים וכל המשנה ידו על התחתונה , מה שהיה הוא שיהיה , ואסור להתווכח עם עובדות . אבל התורה אומרת – אל תתרו אחרי עיניכם – אל תתנו לעובדות לבלבל אותכם , אין לכם מושג כיצד העובדות האלה צריכות להתפרש ואיזה מהלך אלוקי יצמח מהם לטובה. בנוסף למה שאמרנו קודם שהנתיח של הדברים נעשה על פי צורת החשיבה של האנשים עצמם ובדרך כלל לא מדובר באנשים ברמה מוסרית גבוהה במיוחד (בעלי לשון הרע במקצועם וכדומה) .
והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות, בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס, בשאט בנפש ביד רמה; ואומרין, שאין בזה עוון.
ישנם גם יהודים שחושבים שבכל הקלקולים האלו הם מקיימים מצווה , שהרי ידוע שהתורה ניתנה לאנשים חושבים , ואנחנו אמורים להבין ולהשכיל ולא להיות רובוטים. הכל נכון אבל רק מתוך ענווה והנה רבינו הגדול הרמבם שהוא ראש וראשון לכל החושבים והמשכילים , הוא בא ואומר שהשכל הוא אמנם כוח חשוב בנפש האדם אבל גם הוא צריך לדעת את מקומו , ואסור לו לחשוב שהוא יכול לבקר ולערער על האמונה הפשוטה , הטבעית , שנמסרה מאב לבן בתמימות מדור לדור. השכל ישתוק ויחריש וכך האדם יזכה לענווה אמיתית , ואז רק אז אולי יכול להיות אדם חושב באמת. כי גאוותן לא באמת יכול להבין את הדברים , הוא מדמה לעצמו שצורת החשיבה שלו היא הדרך היחידה ומשליך אותה על כל העולם , אבל הענו מקשיב ולומד את צרות ההסתכלות של אחרים , ועליו נאמר "איזהו חכם למוד מכל אדם". ענווה היא תכונה בסיסית להבין באמת שנאמר "ואת צנועים חכמה". לסיכום שיטת הרמבם , נראה שהוא מבין את פשט הפסוק לא תתורו אחרי עיניכם שלא מדובר באדם שמסתכל בדברי עבירה אלא מסתכל פשוט במציאות העובדתית שנגלית לעיניו , אבל הוא מנתח אותה על פי עיני שכלו , על פי הבנותיו הפרטיות והנמוכות והחלקית , ולכן הוא מגיע למסכנות שגויות , על זה נאמר "אשר אתם זונים אחריהם" , לזנות זה לסטות מדבר הישר . לא נאמר שאם אדם יתור אחרי עינייו הוא עלול לסטות מהדרך , שאז היה כתוב "שמא תזנו אחריהם" . אלא נאמר "אשר אתם זונים אחריהם" , כלומר זה דבר מוכרח ולא אפשרות. אם כן יש פה הדרכה לחיים. אדם שקובע את עקרונות חייו על פי העובדות בשטח עליו נאמר תר אחרי עיניו וליבו , והוא בהכרח סוטה \ זונה מדרך היושר והאמת . כי אי אפשר לדעת ולהבין את הדברים לאשורם אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא של עובדות בשטח . העובדות הן תמיד חלקיות ולא מובנות עד סוף וכן נמצאות בהקשר שלא תמיד ברור. הטעות פה היא מוכרחת לחלוטין , אין אפשרות להיות פיסלוסוף צודק למשל , כי הוא מתבונן במציאות בצורה חלקית מנתח אותה על פי תפיסת עולמו החלקית ומגיע למסכנות חלקיות בהכרח. רק אדם שתפיסת עולמו מתחיל ממקור אלוקי , מהתורה , הוא יכול אחר כך להשליך את כל ההבנות שיש לו גם על המציאות ועל העובדות שגלויות לעיננו . הוא מתחיל ממקום עמוק יותר מהכשל ומהמקום הזה הוא משתמש בשכל ככלי שיפרט את ההבנה הפנימית והעמוקה הזו לפרטים , פרטי המציאות שתואמים לעובדות. ומה קורה אם לא מצליחים להתאים? אומר הרמבם זה אומר שחסר לנו ענווה וחסר לנו הבנה בתורה – כלומר לא הבנו עדיין את הכלל שה' יתברך מסר לנו די צורכו ולכן אנחנו לא מצליחים להשליך את הכלל הזה גם כל פרטי המציאות . ולכן אנחנו ניקח צעד אחורה ונפסיק לחשוב על העובדות ולא ניתן לעובדות לבלבל אותנו ולא ניתן למציאות להפחיד אותנו. אלא נחזור לבית המדרש ונברר שום את עקרונות היסוד שנובעים ממקום הרבה יותר עמוק ועליון מהשכל הקטן והמצומצם שלנו. ואז מתוך ענווה ננסה שוב להכיל את כל הפרטים העובדתיים בתוך הכלל האלוקי. זו עבודה שאין לה סוף , כל נסיון של יציאה החוצה מבית המדרש מכיל בתוכו כמה הצלחות , כלומר עובדות שמתחברות לרעיון שלנו , וכן כמה אכזבות – עובדות שעדיין לא הצלחנו לספק לנחלת ה'. ואז צריך לחזור שוב וללמוד וחוזר חלילה.
ממש כדברים האלה כותב הראיה במאמר על ספר קהלת "האליליות היא תוצאה של התרשלות המחשבה. כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל על פי אותו החלק של החמריות שהוא סופג בחושיו"
העיקר לא להתייאש ולא להישבר , כי זה הבירור שבסופו של דבר יגלה את שם ה' על כל העולם כולו.
הנה חנה הצדקת בתפילתה מדגישה את העניין בתפילתה – שגם אם לפעמים נראה שאדם מצליח הוא עוד עלול ליפול, אסור ללכת שבי אחרי מראה עינינו .
וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: {ב} אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ: {ג} אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה (ולא) וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת: {ד} קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: {ה} שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: {ו} יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: {ז} יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: {ח} מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: {ט} רַגְלֵי (חסידו) חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: {י} יְהוָה יֵחַתּוּ (מריבו) מְרִיבָיו (עלו) עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:
מצד אחד יוצא מדברינו כאילו אין טבע וחוק בעולם , אי אפשר לסמוך על כך שהשמש מחר בבוקר תזרח, ומצד שני אנחנו יודעים שרבותינו צקחו על המתכלמין שכל חשבו. לכן יש איזון עדין שמצד אחד יש חוק וטבע ומצד שני יש השגחה בעולם.
פירוש נוסף שחודר עוד יותר לעומק הציווי הוא של רבינו בחיי בעל חובת הלבבות בהקדמה לספרו. שם הוא מבאר שבנוסף לחיוב שמוטל על כל יהודי לקיים מצוות באבריו ולהפוך את חייו למעשיים לחיים קדושים ומתוקנים , כך בדיוק חלה חובה על ליבנו ומחשבותינו שיהיו קדושים ישרים ומתוקנים על פי עקרונות התורה. למשל האיסור להרהר או לחפוץ שדבר עבירה , וכן המצווה לאהוב את ה' ולירא ממנו. אלו מצוות התלויות בלב שלא תמיד יש לאדם שליטה ישירה עליהם . בהקדמת ספרו הוא מוכיח שכל התורה כולה בנויה על העקרון שאדם יכול וחייב לתקן את המצוות הכמוסות והסודיות שאין איש יודע מלבדו ומלבד יודע כל , ולמעשה זהו עיקר התיקון המוסרי שאדם חייב לעשות בעולם הזה. את טיעוניו הוא מגבה בפסוקים ודברי חזל . אחד הפסוקים שהוא מצטט הוא לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ונראה שכוונתו היא לאדם יש תכונות שטבועות בו באופן טבעי – בין אם זה מלידה ובין אם זה מהשפעה סביבתית . ונקודת המוצא של רוב בני האדם היא – זה אני וכך עלי להשאר. לכן צריכה התורה לבוא ולחדש לנו שאי הדבר כן , אלא חובה עלינו לתקן את עצמנו לא רק מעשית פיזית אלא גם ובעיקר פנימית נפשית רוחנית – לשבר מידות , לבטל מחשבות , לשנות תפיסות עולם שהורגלנו בהם , לעלות את כל הקונספציות שלנו לעבר הקדושה. דוגמא לכך היא המצווה בצדק תשפוט עמיתך , שבה אנו מצויים לדון לכף זכות אפילו אם זה לא נראה לנו כך בתחילה.
זה פירושו לביטוי תתורו אחרי לבבכם , אל תתפתו להשאר בתכונות במוטבעות בליבכם ותאמרו ככה אני. אלא עלינו לשהתפר גם בתחום הלב. ויש לשאול אם כן כיצד אפשר לקיים את הציווי של אחרי עיניכם? וכי אפשר להשתפר בעיניים? . נראה לי להבין שכוונתו היא שכמו שחובה עלינו לשפר את מחשבותינו ותכונותינו כך גם חובה עלינו לשנות ולשפר את האופן שבו אנחנו רואים את הדברים , כפי שכבר ראינו שאופן ההסתכלות על הדברים משויע מאוד גם על הנתונים שעומדים לפנינו וגם על המסכנות שעולות מהם. אם כן לא צצורו אחרי עיניכם פירושו לרבנו בחיי שכמו שיש צורך לתקן את מחשבות ליבנו כך גם יש צורך לתקן את האופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה