בס"ד
לגבי ערך האדם
בתקופת הרנסאנס החלה תנועה מאסיבית להעצמת ערך האדם, כלומר, ההבנה שמרכז העולם איננו הא-ל אלא האדם.
תנועה זו התבטאה במחקרים מדעיים, אומנות ותיאוריות פילוסופיות וחברתיות. אחד הבולטים שבהם הוא ההתמקדות בנושא הרומנטיקה והאהבה בין בני אדם כנושא מרכזי ליצירה ולכתיבה, וכן העיסוק הרב במחקר מדעי מתוך הבנה שהמין האנושי מסוגל לפענח את מסתורי העולם בשכלו גם מבלי להישען על חכמה חוץ-עולמית. דבר זה התבטא במחקרים רבים ושכלול הטכנולוגיה, עד מה שאנו רואים בימינו - מערכת מדעית שחשה שהעולם כולו מונח לה בכף היד וכי אין גבול ליכולת האנושית ולטכנולוגיה.
עד היום נמשכת תנועה הזו – אפשר לראות זאת באחוז הגבוה של השירים המושמעים ברדיו העוסקים באדם, בנפשו, ברגשותיו ובמהלכי חייו. כמו כן, גם באומנויות אחרות אין כמעט כל עיסוק באל ובערכים רוחניים, וכן מיעוט עיסוק בטבע ובסביבה, אלא ישנה התמקדות בולטת במין האנושי. גם בתחום המדע, התחושה היא שהשמים אינם הגבול ועוד מעט קט ונדע הכל, שהרי גם הצופן הגנטי כבר פוצח ואף נחתנו על הירח. מהפכות חברתיות, כמו המהפכה הצרפתית ודומותיה, סבבו בעיקר סביב העקרונות של חירות האדם, חופש הזכויות וכו' – כלומר, הכוח המניע את המהפכה הוא התחושה כי לכל אדם מגיע לחיות חיים טובים וראויים, וזאת כנראה משום שהתחושה היא ש"האדם במרכז", כלומר, עצם היותו של מישהו 'בן-אדם' כבר עושה אותו חשוב ובעל זכויות, שלא כמו הדת השלטה באותם הימים (הנצרות) שדיברה רבות על אפסות האדם ועל קטנותו לעומת הא-ל. המוטו של אותה מגמה הומיניסטית הוא: "האדם נזר הבריאה", כלומר, הוא החשוב ביותר.
בולט הדבר בפעולותם של גופים כמו האו"ם ונט"ו, הדואגים ומחוקקים חוקים למען כבודו וזכויותיו של המין האנושי, וזאת מבלי לציין אפילו חוק אחד או סעיף אחד העוסק בחובות האדם. למעשה בני האדם הם 'מלכים' – בעלי זכויות רבות אך ללא חובות כלל. מלבד החוק האומר כי אין להפר את זכויותיו של מישהו אחר, כך שאין זה באמת חובה אלא שוב – שמירה על הזכות.
אחת התולדות המתחייבות שיצאה ממגמה זו היא, הנטישה ההדרגתית של הדת ומצוותיה, שהרי אם האדם הוא מרכז היקום לא יתכן שהוא יידרש להקדיש את חייו, רגשותיו וממונו כלפי איזה א-ל חוץ-עולמי. מה עוד, שפעמים רבות אין האדם מרגיש שהוא מקבל תמורה נאותה עבור אותה מסירות נפש, וזה כמובן לא מסתדר עם זכותו לשכר הוגן.
חיבור תחושה זו יחד עם התפיסה שהאדם הוא עיקר המציאות (כלומר, שלכל אדם יש זכות להיות מאושר – שיהיו לו חיים טובים ומהנים), יצרה ניתוק, ריחוק ואפילו שנאה כלפי אותם גורמי דת שדרשו מבני האדם לוותר על "הנאות" החיים כדי לקיים רצון הא-ל.
הדבר ממשיך להתפשט גם במערכת היחסים שבין אדם לרעהו – דוגמת בתי הספר והתא המשפחתי. כיוון שלכל אדם יש את הזכות להיות מאושר ולחיות על פי רצונותיו ואמונותיו , לא יתכן שיבוא אדם אחר ו'יכתיב לו' מה לעשות או איך לחשוב ולהתנהג. ממילא הדבר גורם לזלזול בכל מערכת החינוך ובכבוד המורים, שהרי אין למורה זכות להגיד לילד איך להתנהג או איך לדבר. "זכותי להגיד מה שאני רוצה, זו מדינה חופשית!". (ולצערנו הדבר מגוּבּה הרבה פעמים על ידי הוריהם של התלמידים, שלא מוכנים שהמורים יתערבו באופן שהם 'חינכו' את ילדיהם לחופשיות הרצון וזכויות הדיבור). כמו כן, גם בתא המשפחתי ישנו כשל גדול בחינוך הילדים, שהרי אין להורים באמת סמכות לכפות על הילד לחיות נגד רצונו ותחושותיו, – מה שלצערנו מתבטא במקרים קיצוניים של ילדים התובעים את הוריהם בבתי-הדין, על שלילת זכויות וכו', והעצוב ביותר הוא שבתי הדין לוקחים את הדבר ברצינות ולא מתעלמים מתביעות חצופות אלו.
אם נתבונן לרגע בתקופת הרנסנס עצמה, יתכן שנבחין בכך שלמעשה דווקא אותו גילוי שנחשב באותה תקופה למכונן המהפכה ההומניסטית, הוא דווקא זה שמצביע על סתירה פנימית בתוכה. נבאר:
גלילאו גליליי ממש מסר את נפשו בכדי להוכיח שכדור הארץ איננו מרכז היקום אלא הוא מסתובב סביב השמש בתוך מערכת של עוד כוכבים כמוהו. הדבר היווה פריצה של התפיסה הקדומה, שסברה שכבודו של האלוהים והעולם תלוי בכך שכדור הארץ הוא הציר המרכזי של היקום, כמו שהדת הנוצרית נאבקה להציג באותה התקופה באלימות לא מרוסנת, וכאשר הצליח גליליי להוכיח את דבריו והכנסייה נכנעה – הייתה זו מכה ניצחת לכל תפיסת העולם שמעמידה את האדם ושִׂכלו כחסרי חשיבות ועלובים לעומת חכמת הא-ל ותורתו (לטענתם של הנוצרים). תגלית זו פתחה למעשה את השער בפני כל המין האנושי לשחרר את המחשבה, לתת דרור לעולם שלם שרק חיכה לפרוץ ומצא את תקופה הזו כדלת כניסה לתרבות.
אבל האם לא היווה גילויו של גלילאו בעצם את הטבעת הראשונה בשרשרת שהייתה צמודה לכל המהפכה ההומניסטית לאורך כל הדרך, שרשרת שטבעתה האחרונה באה לידי ביטוי בדורנו בביטוים "מדעיים" כמו –"על הציבור להבין שאנחנו לא נקודת השיא של האבולוציה ולא יצירה מיוחדת שונה משאר בעלי החיים , אלא אנחנו טעות אבולוציונית ומוטציה שגררה מוטציה נוספת. למעשה אין הבדל מהותי בין האדם לבין תולעת משי" (נשיונל גאוגרפיק).
כבר גילויו של גלילאו הצהיר – עולמנו הוא סתם עולם, עוד כוכב אחד מִנִי מיליונים אחרים שכמותו. ובימינו התפיסה המעוּותת של האבולוציה כסדרת מקרים סתמיים חסרי כל משמעות שבמקרה הפכה אמבה לאלברט איינשטיין, ודיפלודוקוס להיות הרמב"ם, כאילו שאין שום התקדמות ועלייה ערכית ומוסרית של מדרגות במהלך התהוותו של העולם. זוהי תפיסה שבעצם אומרת שהאדם, העולם והחיים בכלל, כולם ריקים מִתוכֵן, כולם גרגיר חסר משמעות בעולם שנוצר במקרה והתהווה בטעות, שעתיד להתרחב לשום מקום ולהתכווץ חזרה לשום דבר.
כמה שונה דעה זו מהדעה ההומניסטית שמדברת על כבוד האדם וחשיבותו. הרי בד בבד עם האמירה הנחרצת, שהאדם הוא חשוב בעצם היותו אדם, ישנה טענה נוספת נסתרת וכמעט שאיננה מורגשת, והיא – שהאדם הוא כלום, בעולם של כלום. אם כך, מדוע יש חשיבות גדולה כל כך לאדם ומניין כל הזכויות הללו שניתנו לו, ומה מעניין כל כך בנפשו וחוויותיו של יצור אפסי ומיותר שכזה – בטעות מוטעציה שכזו?
נראה שדווקא הרצון לפרוץ את מרכזיות האל היא זו שהעמידה את האדם במערומיו – והשאירה אותו חסר משמעות וחשיבות. דווקא האמירה החדה ש'אני אדם ואני עיקר העולם ואינני צריך אף גורם אחר להיות כפוף לו', דווקא היא השאירה את המין האנושי במבוכה. ללא אמת אבסולוטית, ללא ייעוד או מטרה, ללא גורל, ללא שכר ועונש, ללא מדד מוסרי מוחלט. ללא נשמה , ללא כלום...
חז"ל קראו לזה גאווה:
"כל אדם שיש בו גסות הרוח (גאווה), מתמעט, שנאמר: "רומו מעט ואיננו" (איוב כד, כד)".
איוב אומר, שמי שמגביה את עצמו למעשה ממעיט מערכו, כמו שנאמר "משפיל גאים עדי ארץ", ולעומת זאת נאמר "מגביה שפלים (ענווים) עדי מרום", שדווקא מי שהוא עניו הוא זה שיש לו חשיבות וגדולה לבסוף.
וזה הרי אירוני, שדווקא מי שאומר על עצמו "אנוכי תולעת ולא איש" (דוד המלך בתהילים כב) דווקא הוא בעל חשיבות עליונה, ולעומתו מי שאומר שהאדם הוא מרכז העולם ולא האל הוא זה בסוף הוא זה שאומר "שאין הבדל מהותי בין בן אדם תולעת" (אותו מדען מנ"ג) .
אני חושב, שחשיבותו של האדם בעיני היהדות היא לא מצד מה שהאדם חושב על עצמו, אלא מצד מה שהקב"ה חושב עליו. נבאר: באמת האדם הוא נזר הבריאה, העולם כולו נברא בשבילו ולצרכיו שנאמר "כל מה שבראתי בשבילך בראתי" (קהלת רבה). האדם הוא אכן נזר הבריאה, ואף האבולוציה הינה תיאור של עולם המתעלה עד לשיא מדרגתו, שהיא האדם התבוני והמשכיל, בעל בחירה חופשית ומוסר עליון. ומי שמבין שהמצוות הן המחמאה הגדולה ביותר שיכולה להיות, שהרי מה מלך מלכי המלכים יכול כבר לרצות ולבקש? והנה אני איש רגיל וקטן מצוּוה לעשות כל כך הרבה דברים, והאל יתברך-שמו מתעניין בכל מה שאני עושה, אפילו איך אני קושר את הנעליים. ההתעניינות העצומה של האל באדם מקנה לו חשיבות אין סופית.
אבל מצד האדם, עליו לדעת שהוא מצד עצמו איננו כלום, לולא הנשמה הטהורה והעליונה שהקב"ה נטע בקרבו היה האדם לא יותר מאשר גל של עצמות ובשר שהולך ונרקב חיש מהר, ושכלו הדל שהוא מתפאר בו כל כך אינו נוגע אפילו באפס קצה החכמה העליונה הידועה למקובלים, והם לא הגיעו אליה מדעתם אלא קיבלו ממשה רבינו מהר סיני.
דווקא אדם שלא ממלא את העולם בעצמו ומוריד את הכפפה, ומשאיר את העולם לקב"ה – הוא זה שהכפפה חוזרת אליו, לא כי הוא לקח את הגדוּלה בכוח אלא מפני שהוא קיבל אותה במתנה מאת השם.
על הגאוותן אמר הקדוש-ברוך-הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם יחד, שנאמר (תהילים קא, ה): "גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל" (סוטה ה).
לעומת זאת מי שממלא את עצמו בגאווה ובונה לעצמו במה להיות הוא מרכז היקום, הוא זה שנשאר לבדו כי חיים ללא בורא הם חיים סתמיים ללא ייעוד וערך.
(בתחילה מדברים על המין האנושי כמרכז היקום, ולבסוף האדם הופך את עצמו למרכז וכל העולם כולו כולל המין האנושי הם פה לשרת אותו).
יוצא מדברינו, שהניסיון לבודד את האדם משעבוד לבורא העולם בכדי לתת לאדם חשיבות עצמית – סופה להכשל, שהרי לבסוף השקר נחשף שבאמת האדם הוא חסר ערך כיוון שהמציאות כולה חסרת ערך.
אבל אין ספק שהתחושה הזו שאומרת שיש במין האנושי ערך עליון וחשוב, איננה שקר אלא אמת, אלא שהיא מפורשת בצורה שגויה. הפירוש האמיתי הוא, התחושה של כל אדם שיש בו נשמה עליונה ויש לו יעוד ומשימה שרק הוא יכול לבצע, והעולם כולו תלוי על מעשיו, באם לא יקיים את שליחותו – ייפגע עולם ומלואו.
מתוך תחושת האחריות והחשיבות הזו, מחפש האדם את משמעותו בעולם. אך עליו לדעת, שאם רק יבטל את עצמו לעומת האינסופיות האלוהית, מיד יגלה בעצמו אותה אין סופיות וחשיבות אין קץ.
"משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עדי מרום".
לגבי ערך האדם
בתקופת הרנסאנס החלה תנועה מאסיבית להעצמת ערך האדם, כלומר, ההבנה שמרכז העולם איננו הא-ל אלא האדם.
תנועה זו התבטאה במחקרים מדעיים, אומנות ותיאוריות פילוסופיות וחברתיות. אחד הבולטים שבהם הוא ההתמקדות בנושא הרומנטיקה והאהבה בין בני אדם כנושא מרכזי ליצירה ולכתיבה, וכן העיסוק הרב במחקר מדעי מתוך הבנה שהמין האנושי מסוגל לפענח את מסתורי העולם בשכלו גם מבלי להישען על חכמה חוץ-עולמית. דבר זה התבטא במחקרים רבים ושכלול הטכנולוגיה, עד מה שאנו רואים בימינו - מערכת מדעית שחשה שהעולם כולו מונח לה בכף היד וכי אין גבול ליכולת האנושית ולטכנולוגיה.
עד היום נמשכת תנועה הזו – אפשר לראות זאת באחוז הגבוה של השירים המושמעים ברדיו העוסקים באדם, בנפשו, ברגשותיו ובמהלכי חייו. כמו כן, גם באומנויות אחרות אין כמעט כל עיסוק באל ובערכים רוחניים, וכן מיעוט עיסוק בטבע ובסביבה, אלא ישנה התמקדות בולטת במין האנושי. גם בתחום המדע, התחושה היא שהשמים אינם הגבול ועוד מעט קט ונדע הכל, שהרי גם הצופן הגנטי כבר פוצח ואף נחתנו על הירח. מהפכות חברתיות, כמו המהפכה הצרפתית ודומותיה, סבבו בעיקר סביב העקרונות של חירות האדם, חופש הזכויות וכו' – כלומר, הכוח המניע את המהפכה הוא התחושה כי לכל אדם מגיע לחיות חיים טובים וראויים, וזאת כנראה משום שהתחושה היא ש"האדם במרכז", כלומר, עצם היותו של מישהו 'בן-אדם' כבר עושה אותו חשוב ובעל זכויות, שלא כמו הדת השלטה באותם הימים (הנצרות) שדיברה רבות על אפסות האדם ועל קטנותו לעומת הא-ל. המוטו של אותה מגמה הומיניסטית הוא: "האדם נזר הבריאה", כלומר, הוא החשוב ביותר.
בולט הדבר בפעולותם של גופים כמו האו"ם ונט"ו, הדואגים ומחוקקים חוקים למען כבודו וזכויותיו של המין האנושי, וזאת מבלי לציין אפילו חוק אחד או סעיף אחד העוסק בחובות האדם. למעשה בני האדם הם 'מלכים' – בעלי זכויות רבות אך ללא חובות כלל. מלבד החוק האומר כי אין להפר את זכויותיו של מישהו אחר, כך שאין זה באמת חובה אלא שוב – שמירה על הזכות.
אחת התולדות המתחייבות שיצאה ממגמה זו היא, הנטישה ההדרגתית של הדת ומצוותיה, שהרי אם האדם הוא מרכז היקום לא יתכן שהוא יידרש להקדיש את חייו, רגשותיו וממונו כלפי איזה א-ל חוץ-עולמי. מה עוד, שפעמים רבות אין האדם מרגיש שהוא מקבל תמורה נאותה עבור אותה מסירות נפש, וזה כמובן לא מסתדר עם זכותו לשכר הוגן.
חיבור תחושה זו יחד עם התפיסה שהאדם הוא עיקר המציאות (כלומר, שלכל אדם יש זכות להיות מאושר – שיהיו לו חיים טובים ומהנים), יצרה ניתוק, ריחוק ואפילו שנאה כלפי אותם גורמי דת שדרשו מבני האדם לוותר על "הנאות" החיים כדי לקיים רצון הא-ל.
הדבר ממשיך להתפשט גם במערכת היחסים שבין אדם לרעהו – דוגמת בתי הספר והתא המשפחתי. כיוון שלכל אדם יש את הזכות להיות מאושר ולחיות על פי רצונותיו ואמונותיו , לא יתכן שיבוא אדם אחר ו'יכתיב לו' מה לעשות או איך לחשוב ולהתנהג. ממילא הדבר גורם לזלזול בכל מערכת החינוך ובכבוד המורים, שהרי אין למורה זכות להגיד לילד איך להתנהג או איך לדבר. "זכותי להגיד מה שאני רוצה, זו מדינה חופשית!". (ולצערנו הדבר מגוּבּה הרבה פעמים על ידי הוריהם של התלמידים, שלא מוכנים שהמורים יתערבו באופן שהם 'חינכו' את ילדיהם לחופשיות הרצון וזכויות הדיבור). כמו כן, גם בתא המשפחתי ישנו כשל גדול בחינוך הילדים, שהרי אין להורים באמת סמכות לכפות על הילד לחיות נגד רצונו ותחושותיו, – מה שלצערנו מתבטא במקרים קיצוניים של ילדים התובעים את הוריהם בבתי-הדין, על שלילת זכויות וכו', והעצוב ביותר הוא שבתי הדין לוקחים את הדבר ברצינות ולא מתעלמים מתביעות חצופות אלו.
אם נתבונן לרגע בתקופת הרנסנס עצמה, יתכן שנבחין בכך שלמעשה דווקא אותו גילוי שנחשב באותה תקופה למכונן המהפכה ההומניסטית, הוא דווקא זה שמצביע על סתירה פנימית בתוכה. נבאר:
גלילאו גליליי ממש מסר את נפשו בכדי להוכיח שכדור הארץ איננו מרכז היקום אלא הוא מסתובב סביב השמש בתוך מערכת של עוד כוכבים כמוהו. הדבר היווה פריצה של התפיסה הקדומה, שסברה שכבודו של האלוהים והעולם תלוי בכך שכדור הארץ הוא הציר המרכזי של היקום, כמו שהדת הנוצרית נאבקה להציג באותה התקופה באלימות לא מרוסנת, וכאשר הצליח גליליי להוכיח את דבריו והכנסייה נכנעה – הייתה זו מכה ניצחת לכל תפיסת העולם שמעמידה את האדם ושִׂכלו כחסרי חשיבות ועלובים לעומת חכמת הא-ל ותורתו (לטענתם של הנוצרים). תגלית זו פתחה למעשה את השער בפני כל המין האנושי לשחרר את המחשבה, לתת דרור לעולם שלם שרק חיכה לפרוץ ומצא את תקופה הזו כדלת כניסה לתרבות.
אבל האם לא היווה גילויו של גלילאו בעצם את הטבעת הראשונה בשרשרת שהייתה צמודה לכל המהפכה ההומניסטית לאורך כל הדרך, שרשרת שטבעתה האחרונה באה לידי ביטוי בדורנו בביטוים "מדעיים" כמו –"על הציבור להבין שאנחנו לא נקודת השיא של האבולוציה ולא יצירה מיוחדת שונה משאר בעלי החיים , אלא אנחנו טעות אבולוציונית ומוטציה שגררה מוטציה נוספת. למעשה אין הבדל מהותי בין האדם לבין תולעת משי" (נשיונל גאוגרפיק).
כבר גילויו של גלילאו הצהיר – עולמנו הוא סתם עולם, עוד כוכב אחד מִנִי מיליונים אחרים שכמותו. ובימינו התפיסה המעוּותת של האבולוציה כסדרת מקרים סתמיים חסרי כל משמעות שבמקרה הפכה אמבה לאלברט איינשטיין, ודיפלודוקוס להיות הרמב"ם, כאילו שאין שום התקדמות ועלייה ערכית ומוסרית של מדרגות במהלך התהוותו של העולם. זוהי תפיסה שבעצם אומרת שהאדם, העולם והחיים בכלל, כולם ריקים מִתוכֵן, כולם גרגיר חסר משמעות בעולם שנוצר במקרה והתהווה בטעות, שעתיד להתרחב לשום מקום ולהתכווץ חזרה לשום דבר.
כמה שונה דעה זו מהדעה ההומניסטית שמדברת על כבוד האדם וחשיבותו. הרי בד בבד עם האמירה הנחרצת, שהאדם הוא חשוב בעצם היותו אדם, ישנה טענה נוספת נסתרת וכמעט שאיננה מורגשת, והיא – שהאדם הוא כלום, בעולם של כלום. אם כך, מדוע יש חשיבות גדולה כל כך לאדם ומניין כל הזכויות הללו שניתנו לו, ומה מעניין כל כך בנפשו וחוויותיו של יצור אפסי ומיותר שכזה – בטעות מוטעציה שכזו?
נראה שדווקא הרצון לפרוץ את מרכזיות האל היא זו שהעמידה את האדם במערומיו – והשאירה אותו חסר משמעות וחשיבות. דווקא האמירה החדה ש'אני אדם ואני עיקר העולם ואינני צריך אף גורם אחר להיות כפוף לו', דווקא היא השאירה את המין האנושי במבוכה. ללא אמת אבסולוטית, ללא ייעוד או מטרה, ללא גורל, ללא שכר ועונש, ללא מדד מוסרי מוחלט. ללא נשמה , ללא כלום...
חז"ל קראו לזה גאווה:
"כל אדם שיש בו גסות הרוח (גאווה), מתמעט, שנאמר: "רומו מעט ואיננו" (איוב כד, כד)".
איוב אומר, שמי שמגביה את עצמו למעשה ממעיט מערכו, כמו שנאמר "משפיל גאים עדי ארץ", ולעומת זאת נאמר "מגביה שפלים (ענווים) עדי מרום", שדווקא מי שהוא עניו הוא זה שיש לו חשיבות וגדולה לבסוף.
וזה הרי אירוני, שדווקא מי שאומר על עצמו "אנוכי תולעת ולא איש" (דוד המלך בתהילים כב) דווקא הוא בעל חשיבות עליונה, ולעומתו מי שאומר שהאדם הוא מרכז העולם ולא האל הוא זה בסוף הוא זה שאומר "שאין הבדל מהותי בין בן אדם תולעת" (אותו מדען מנ"ג) .
אני חושב, שחשיבותו של האדם בעיני היהדות היא לא מצד מה שהאדם חושב על עצמו, אלא מצד מה שהקב"ה חושב עליו. נבאר: באמת האדם הוא נזר הבריאה, העולם כולו נברא בשבילו ולצרכיו שנאמר "כל מה שבראתי בשבילך בראתי" (קהלת רבה). האדם הוא אכן נזר הבריאה, ואף האבולוציה הינה תיאור של עולם המתעלה עד לשיא מדרגתו, שהיא האדם התבוני והמשכיל, בעל בחירה חופשית ומוסר עליון. ומי שמבין שהמצוות הן המחמאה הגדולה ביותר שיכולה להיות, שהרי מה מלך מלכי המלכים יכול כבר לרצות ולבקש? והנה אני איש רגיל וקטן מצוּוה לעשות כל כך הרבה דברים, והאל יתברך-שמו מתעניין בכל מה שאני עושה, אפילו איך אני קושר את הנעליים. ההתעניינות העצומה של האל באדם מקנה לו חשיבות אין סופית.
אבל מצד האדם, עליו לדעת שהוא מצד עצמו איננו כלום, לולא הנשמה הטהורה והעליונה שהקב"ה נטע בקרבו היה האדם לא יותר מאשר גל של עצמות ובשר שהולך ונרקב חיש מהר, ושכלו הדל שהוא מתפאר בו כל כך אינו נוגע אפילו באפס קצה החכמה העליונה הידועה למקובלים, והם לא הגיעו אליה מדעתם אלא קיבלו ממשה רבינו מהר סיני.
דווקא אדם שלא ממלא את העולם בעצמו ומוריד את הכפפה, ומשאיר את העולם לקב"ה – הוא זה שהכפפה חוזרת אליו, לא כי הוא לקח את הגדוּלה בכוח אלא מפני שהוא קיבל אותה במתנה מאת השם.
על הגאוותן אמר הקדוש-ברוך-הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם יחד, שנאמר (תהילים קא, ה): "גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל" (סוטה ה).
לעומת זאת מי שממלא את עצמו בגאווה ובונה לעצמו במה להיות הוא מרכז היקום, הוא זה שנשאר לבדו כי חיים ללא בורא הם חיים סתמיים ללא ייעוד וערך.
(בתחילה מדברים על המין האנושי כמרכז היקום, ולבסוף האדם הופך את עצמו למרכז וכל העולם כולו כולל המין האנושי הם פה לשרת אותו).
יוצא מדברינו, שהניסיון לבודד את האדם משעבוד לבורא העולם בכדי לתת לאדם חשיבות עצמית – סופה להכשל, שהרי לבסוף השקר נחשף שבאמת האדם הוא חסר ערך כיוון שהמציאות כולה חסרת ערך.
אבל אין ספק שהתחושה הזו שאומרת שיש במין האנושי ערך עליון וחשוב, איננה שקר אלא אמת, אלא שהיא מפורשת בצורה שגויה. הפירוש האמיתי הוא, התחושה של כל אדם שיש בו נשמה עליונה ויש לו יעוד ומשימה שרק הוא יכול לבצע, והעולם כולו תלוי על מעשיו, באם לא יקיים את שליחותו – ייפגע עולם ומלואו.
מתוך תחושת האחריות והחשיבות הזו, מחפש האדם את משמעותו בעולם. אך עליו לדעת, שאם רק יבטל את עצמו לעומת האינסופיות האלוהית, מיד יגלה בעצמו אותה אין סופיות וחשיבות אין קץ.
"משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עדי מרום".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה