יש לו מנה רוצה מאתים
אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קהלת רבא, פרשה א´, י"ג)
מדוע תאוותנו לא יודעות שובע, האם זה תקלה ביצור? האם ריבונו של עולם מתאכזר אלינו חלילה שברא אותנו באופן כזה שכל עיסוק חומרי מושך אותנו אחריו? והרי אי אפשר לחיות בעולם ללא עיסוק כלשהו בחומר – אוכל , שינה , תשמיש , כסף. כולם הכרחיים בשביל לחיות . אז למה אנחנו נמשכים אליהם כל כך?
לרב קוק יש תשובה מיוחדת מאוד. הגמרא מסבירה את הפסוק בספר דברים "ודי זהב" כאשר משה מוכיח את בני ישראל לפני מיתתו הוא מזכיר להם ברמז את חטאיהם. את חטא עגל הוא רומז במילים די זהב. הגמרא דורשת את הביטוי כך שהיה להם כל כך הרבה זהב עד שאמרו די ולכן הגיעו לחטוא בעגל זהב. הרב מסביר שהנטיה להמשך אחר החומריות היא נטיה שהקב"ה שם בנו כיוון שהוא רוצה ללמד אותנו עקרון חשוב על עולמנו הרוחני. העולם הרוחני בנוי על כך שהאדם משתוקק לשלמות , הוא רוצה שלום עם עצמו , שלום זה שלמות הוא רוצה התאמה בין שאיפותיו הנשמתיות הכמוסות ,רצונותיו הגלויים ומעשיו. הוא שואף לשלמות. אבל אין שלמות מלבדו יתברך שהרי אין עוד מלמדו והוא המצוי היחיד השלם והאחדותי היחיד. אם כך אדם לעולם לא יוכל להגיע לשלמות . אכן יש בדבר זה קצת תיסכול וזה מעורר הרבה פעמים רצון לזרוק הכל ולהתייאש – כפירה. אבל מספר לנו הרב שמקומות אחרים שהשאיפה לשמות היא השלמות של האדם , דהיינו הרצון והתשוקה להתדבק בה' , להתחבר אליו והשיג מה שאני יכול להשיג משלמותו זוהי השלמות הגדולה ביותר עבורי. כי רק כך אני למעשה מקושר ושייך את השלם האמיתי. זה דורש ממני כמה דברים-
בראשונה להבין שהשלימות לא נמצאת אצלי אלא אצלו יתברך ומבחינתי ההשתלמות היא השלימות , כי השאיפה של להיות שלם היא הדבר הקרוב ביותר שבן אנוש כמוני יכול לקוות לו.
2- להבין שלעולם אני אצטרך להמשיך ולהתקדם , כיוון שהשלימות היא תמיד חיצונית לי ואני רק קונה ממנה מעט מעט כל צעד. אז זהו מסע אינסופי . "ילכו מחיל אל חיל"
אומר הרב שתכונה שלנו להמשך אחרי החומר , באופן שאוהב כסף לא ישבע כסף היא בעצם שיקוף לאופן שבו היינו אמורים להרגיש ברוחניות. כיוון שברוחניות אם אדם לא שואף לשלמות ומנסה לעלות מדרגה אחר מדרגה , הוא בעצם לא עובד את ה' כלל. לכן הקב"ה הטביע בנו את העיקרון החשוב הזה בחומריות כדי שנדע כמה חשוב לשאוף לאין סוף , שנלמד לקח מהתכונה שלנו בחומריות ונשליך אותו על הרוחניות. יוצא מדברי הרב שגם בחומריות נכון יותר לחיות באופן של שאיפה מתמדת כך שהעקרון היסודי הזה יקנה בנפשנו , מאשר לחיות באופן של נעבוד כמה שנים ונסתדר ואחר כך נתפנה לרוחניות, כי כאשר לא חיים בעולם החומר את העקרון של השאיפה המתמדת אז גם ברוחניות יש נסיגה. כך קרה לבני ישראל שמרוב נחת חומרית במדבר הם הגיעו לעבודה זרה. הרב מבאר שעבודה זרה היא הטעות לחשוב שהשלמות יכולה להצטמצם באובייקט מסויים או אידאה מסויימת שהיא בעצם כוללת בתוכה את הכל. זו עבודה זרה – אל המלחמה , אל המים וכו' זו הגשמה של האלוקות כלומר חושבים שתכלית השאיפה שאליה צריך להגיע מסתכמת בעקרון כזה או אחר – זו אליליות עגל זהב ,כמו הכסף בימינו. והאמת היא לא כזו, אלא שהשאיפה היא תמיד לאין סוף.
אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קהלת רבא, פרשה א´, י"ג)
מדוע תאוותנו לא יודעות שובע, האם זה תקלה ביצור? האם ריבונו של עולם מתאכזר אלינו חלילה שברא אותנו באופן כזה שכל עיסוק חומרי מושך אותנו אחריו? והרי אי אפשר לחיות בעולם ללא עיסוק כלשהו בחומר – אוכל , שינה , תשמיש , כסף. כולם הכרחיים בשביל לחיות . אז למה אנחנו נמשכים אליהם כל כך?
לרב קוק יש תשובה מיוחדת מאוד. הגמרא מסבירה את הפסוק בספר דברים "ודי זהב" כאשר משה מוכיח את בני ישראל לפני מיתתו הוא מזכיר להם ברמז את חטאיהם. את חטא עגל הוא רומז במילים די זהב. הגמרא דורשת את הביטוי כך שהיה להם כל כך הרבה זהב עד שאמרו די ולכן הגיעו לחטוא בעגל זהב. הרב מסביר שהנטיה להמשך אחר החומריות היא נטיה שהקב"ה שם בנו כיוון שהוא רוצה ללמד אותנו עקרון חשוב על עולמנו הרוחני. העולם הרוחני בנוי על כך שהאדם משתוקק לשלמות , הוא רוצה שלום עם עצמו , שלום זה שלמות הוא רוצה התאמה בין שאיפותיו הנשמתיות הכמוסות ,רצונותיו הגלויים ומעשיו. הוא שואף לשלמות. אבל אין שלמות מלבדו יתברך שהרי אין עוד מלמדו והוא המצוי היחיד השלם והאחדותי היחיד. אם כך אדם לעולם לא יוכל להגיע לשלמות . אכן יש בדבר זה קצת תיסכול וזה מעורר הרבה פעמים רצון לזרוק הכל ולהתייאש – כפירה. אבל מספר לנו הרב שמקומות אחרים שהשאיפה לשמות היא השלמות של האדם , דהיינו הרצון והתשוקה להתדבק בה' , להתחבר אליו והשיג מה שאני יכול להשיג משלמותו זוהי השלמות הגדולה ביותר עבורי. כי רק כך אני למעשה מקושר ושייך את השלם האמיתי. זה דורש ממני כמה דברים-
בראשונה להבין שהשלימות לא נמצאת אצלי אלא אצלו יתברך ומבחינתי ההשתלמות היא השלימות , כי השאיפה של להיות שלם היא הדבר הקרוב ביותר שבן אנוש כמוני יכול לקוות לו.
2- להבין שלעולם אני אצטרך להמשיך ולהתקדם , כיוון שהשלימות היא תמיד חיצונית לי ואני רק קונה ממנה מעט מעט כל צעד. אז זהו מסע אינסופי . "ילכו מחיל אל חיל"
אומר הרב שתכונה שלנו להמשך אחרי החומר , באופן שאוהב כסף לא ישבע כסף היא בעצם שיקוף לאופן שבו היינו אמורים להרגיש ברוחניות. כיוון שברוחניות אם אדם לא שואף לשלמות ומנסה לעלות מדרגה אחר מדרגה , הוא בעצם לא עובד את ה' כלל. לכן הקב"ה הטביע בנו את העיקרון החשוב הזה בחומריות כדי שנדע כמה חשוב לשאוף לאין סוף , שנלמד לקח מהתכונה שלנו בחומריות ונשליך אותו על הרוחניות. יוצא מדברי הרב שגם בחומריות נכון יותר לחיות באופן של שאיפה מתמדת כך שהעקרון היסודי הזה יקנה בנפשנו , מאשר לחיות באופן של נעבוד כמה שנים ונסתדר ואחר כך נתפנה לרוחניות, כי כאשר לא חיים בעולם החומר את העקרון של השאיפה המתמדת אז גם ברוחניות יש נסיגה. כך קרה לבני ישראל שמרוב נחת חומרית במדבר הם הגיעו לעבודה זרה. הרב מבאר שעבודה זרה היא הטעות לחשוב שהשלמות יכולה להצטמצם באובייקט מסויים או אידאה מסויימת שהיא בעצם כוללת בתוכה את הכל. זו עבודה זרה – אל המלחמה , אל המים וכו' זו הגשמה של האלוקות כלומר חושבים שתכלית השאיפה שאליה צריך להגיע מסתכמת בעקרון כזה או אחר – זו אליליות עגל זהב ,כמו הכסף בימינו. והאמת היא לא כזו, אלא שהשאיפה היא תמיד לאין סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה