יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

חופשי להיות עצמי

בס"ד


תמיד היה לי צער על הלכה מסויימת בתורה – החובה להתפלל במניין. קיימתי אותה כמיטב יכולתי אבל תמיד עם קצת הרגשה של משהו מפוספס , של אי נוחות אולי של חוסר השלמה עם ההלכה הזו.

ישנם עוד הלכות שאיתם יש לי קשיים אבל בזמן האחרון עם החובה להתפלל במניין יש לי קושי מיוחד. אולי זה כיוון שהתפילה הפכה להיות אלמנט מאוד מרכזי בחיי , שאני מקדיש לה תשומת לב רבה ושעות לימוד.

תמיד הרגשתי שאם אני רוצה באמת להרגיש בתפילתי שאני עומד מול מלך רם ונישא, שאני לא סתם מלמל מילים ומדקלם פסוקים אלא אני מדבר עם מלך גדול ממש! . תשבתי שבשביל לחזק את ההרגשה הזו עדיף יותר להתפלל לבד – רק אני והוא. אולי אפילו לוותר על נוסח התפילה המסורתי ולהגיש מה שבלבי. הממסד הזה של בית כנסת וסידור וקצב אחיד מגביל וחונק – הרגשתי שזה קצת מעכב את הטבעיות של התפילה שלי , שזה קצת מגביל אותה מלפרוץ החוצה.

היום קרה משהו מיוחד. לא יכלתי להגיע למניין של תפילת מנחה כך שהייתי חייב להתפלל לבד. התרגשתי מאוד שיש לי סוף סוף הזדמנות לקיים את מה שרציתי – להיות עם בורא עולם פנים בפנים, להרגיש איתו ממש. התכוננתי לתפילה כמה דקות – עצמתי עיניים ונשמתי עמוק , דמיינתי את עצמי צועד לתוך בית המקדש, חוצה את האולם , מסיט את הפרוכת הראשונה ומשתחל מבעד לשניה. נכנס לבית קודשי הקודשים ועומד קצת שפוף בין בדי הארון שפני ניצבים מול הכרובים המחובקים יחדיו.

הגיע הרגע ונעמדתי להתפלל, אך לא הצלחתי להתרכז הרגשתי מפוזר לא ממוקד. המחשבות התפספסו לי מהראש כאילו מוחי משוח שמן. כל הכוונות שרציתי לכוון לא קרו בפועל. לא שמתי לב לתפילתי וכבר אני כורע בברכת "מודים" שלפני סוף התפילה. הרגשתי החמצה נוראה וקצת התאכזבתי.

כמה שעות אחר כך אישתי הגיעה הביתה אז יכלתי לנסוע לערבית בבית הכנסת ,למרות שבית הכנסת נמצא קצת רחוק בכל זאת עשיתי מאמץ ונסעתי לשם באופנים. הציבור התחיל להתכנס והתפילה התחילה ופתאום רגש נעים הציף אותי – הייתי ממוקד הרגשתי שאני יודע מה המטרה ואני יודע מה הדרך , כל מה שנשאר לי הוא לצעוד בה. הדרך לא הייתה קלה , הרבה מהברכות יצאו מתוך פי בלי שהספקתי להתכוון למה שאמרתי אבל מה שהספקתי להתכוון יצא היטב. הרגשתי גם שאני לא לבד אני חלק מציבור וכל אחד נושא חלק מהאחריות "טובים השנים מן האחד" .

סיימתי את התפילה וחשבתי לעצמי - אנשים רוצים חופש , לא רוצים שעבודים. האמנם?

יש לי חבר שכשהיינו ביחד בפלוגה לא הפסיק לדבר על היום שהוא ישתחרר , חלם על זה בלילה ובהקיץ, ביום השחרור לא היה אדם מאושר ממנו. כמה חודשים אחר כך הוא בכה לי כמה שהוא מתגעגע לפלוגה , וגם שנתיים אחר כך שנפגשנו במילואים הוא עדיין היה בגעגועים חזרה לצבא. החופש שהוא קיבל הרס אותו לא היה לו איך להתמודד עם כל האפשרויות , המסגרת נתנה לו דרך.

אני זוכר עוד חבר שהייתה לו חברה הרבה שנים , כל החיים שלו הוא יצא עם בחורה אחרת חוץ ממנה. אז הוא החליט שנמאס לו והוא רוצה להיות חופשי ולהכיר בחורות חדשות והם נפרדו. בחודש הראשון הוא היה מאושר , הרגיש שהעולם בשליטתו והוא כל יכול. אחרי כמה חודשים הוא נכנס לדיכאון. פעם הייתי יכול להיות עצמי והיה לי בת זוג , היינו עצוב היה למי לבכות , היה קשה היה מי שיעזור. היום אני לבד ואם אני רוצה בחורה אפילו לסתם שיחה אני משועבד לרדוף אחריה , אני צריך לשכנע אותה שאני שווה , שאני יפה, שאני מצחיק ,שאני חכם. משועבד לפרסם את עצמי .

יש אתר אינטרנט שנקרא "חופש" הם לא רוצים אלוהים בעולם הזה כי זה חונק ומיותר לדעתם. הם רוצים חופשיות:

חופש לרדוף אחרי הזמן שלא יברח לך כי עוד לא הספקת לנצל את כל מה שיש לעולם הזה לתת לך שהרי אין כלום אחרי המוות

חופש להלחם בהזדקנות כי קשה לעשות חיים כשאתה תרח זקן

חופש לשעבד את עצמך לכסף כי זה קונה את הכל

חופש להתמכר להנאות החושים כי מה קרה רוצים להנות

חופש לסגוד ליופי במלבושי פאר ובגדים פרובקטיבים

חופש לפריצות הגוף בלי להיות משועבד אם זה פוגע במישהו אחר- שלא יתסכל!

חופש להשתעבד ליצרים שלי לאהוב את מי שאני רוצה ללא הגבלה וסינון

חופש מההרגשה הטבעית שיש בכל אדם להרגיש שלחייו יש משמעות

זה לא חופש זה שיעבוד! שיעבוד לחיים ללא תוכן ללא ערך ללא מוסר אבסולוטי ללא מטרה שאפשר לשאוף אליה. רציתם לשחרר אותי מהאזיקים של אלוהים , שמתם עלי את אזיקי השממון!



ואני חושב על המצוות שקיבלנו ממרום , לא היה עדיף שכל אחד ימצא את דרכו כיצד הוא רוצה לעבוד את ריבונו של עולם? כמו שכל אחד ינסח לעצמו את התפילה שלו. ואני חושב שענה על זה כבר רבינו סעדיה גאון שאמר – היה אפשר שכל אחד יגלה את הדרך בעצמו אבל זה היה לוקח כל כך הרבה זמן עד שהיו מגלים שפשוט חבל על כל הסבל של כל אותן שנים , חסד עשה הקב"ה עם בני האדם שנתן להם תורה משמים וחסך להם את החיפוש. אזמה הקטע אם כבר נתנו לנו את הדרך?

אני חושב שעיקר הטעות נובעת מהמחשבה שחיפוש הדרך הוא העיקר ושזה האתגר האמיתי בחיי האדם. אבל זה לא נכון כלל וכלל! מה שחשוב זה כיצד אתה הולך בדרך הזו. כיצד אתה לוקח את כל אישיותך המיוחדת וכשרונותיך הנפלאים שבורכת בהם ואתה צועד איתם בדרך . כמו שאמר רבי נחמן "אף על פי שהיא דרך ישנה מאוד , אף על פי כן היא חדשה לגמרי".

היום בתפילת ערבית הבנתי שהתפילה במניין נותנת מסגרת טובה , נכונה , בריאה שלתוכה אני יכול ליצוק את רגשי הכמיהה והכיסופים שלי לה' יתברך .כשאני מתפלל לבד אני חופשי אבל אין לי דרך אליו, אני חופשי מדי לבחור מה אגיד מכדי להתרכז במה להתכוון , אני צריך למצוא את הדרך בעצמי וזה שיעבוד גדול הרבה יותר. הדרך הסלולה שהתורה מטווה לנו פוטרת אותך מהשאלה לאן צריך ללכת כי היא רוצה להשאיר לך את כל הכוח שלך , את כל מאמציך להשקיע כיצד אצעד בדרך זו.

סיכם זאת יפה רבי יהודה הלוי בשירו

"עבדי הזמן עבדי עבדים הם

עבד השם הוא לבדו חופשי"





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה