בס"ד
פול גז בניוטרל!
המטרה היא לבאר שאין אדם שלא רוצה להיות טוב , כולם שואפים לטוב ולהטיב. מתוך כך לקבל רצון לברר כיצד עושים זאת נכון.
אם היינו יכולים לעזור לבן אדם מבלי שזה ידרוש מאתנו זמן או כסף , האם היה מישהו שלא היה עושה זאת? אז מדוע בכל זאת אנחנו לא עושים זאת? ומדוע אנחנו לא שואפים לעשות זאת?
לשם בירור זה נדרש למאמר של המהר"ל מנצח ישראל פרק שלישי על סנהדרין קב : , ובעיקר לכמה פסקאות ממסילת ישרים , בחלקי הזהירות. הרעיון הוא להסביר שהיצר הרע עובד על כולנו , מטעה אותנו בן טוב לרע , ולפעמים גם אם אנחנו יודעים מהו רע עדיין הוא מושך אותנו לעשותו במחשבה שזה כיף וכדאי אפילו אם כבר נכווינו כמה פעמים עדיין המשפט לי זה לא יקרה או הפעם זה לא יקרה מהדהד לנו בראש
חשוב להדגיש את השאיפה של האדם לטוב שנובעת דווקא ממקום פנימי שבו , פנימי יותר מהיצר הרע , אבל להבהיר שמכיוון שהדחף הטוב הוא פנימי כל כך אין הוא יכול להתגבר על היצר הרע במציאות ולכן אין לנו ברירה אלא להשתמש בשכלנו להגדיל את ניצוץ הטוב שבתוכנו ולהפוך אותו לאש שורפת – אש קודש שתוקד תמיד.
רב אשי אוקי א'שלשה מלכים' [42]; אמר: "למחר נפתח בחברין [43]". אתא מנשה, איתחזי ליה בחלמיה, אמר [44]: חברך וחבירי דאבוך קרית לן [45]?! מהיכא בעית למישרא המוציא [46]? אמר ליה: לא ידענא!. אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, ו'חברך' קרית לן [47]!? אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא [48]. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי - מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי [49]!
צריך להציג את השאלה - מדוע אדם חכם כמו מנשה הלך ועבד עבודה זרה? הרי כל טיפש מבין שאין בה ממש – זו יכולה להיות הזדמנות להסביר קצת על אחדות השם שבה מאמינה היהדות , ולקשר את זה לפיזיקה המודרנית שמדברת על אחדות החומר וכו' להראות את האחדות בעולם , לעומת הפירוד שהיה פעם לפי המדע העתיק .
עוד שאלה היא מה העניין של הגלימה? מה מנשה ניסה לחדש כאן , עדיף לא לתת תשובה עד סוף השיעור , אבל כן לתת להם לענות בעצמם שירגישו התחברות לשאלה ויסתקרנו מהי התשובה.
נקודה לבירור אם רואים צורך לכך – מדוע חשוב לעשות מעשים טובים , אולי הכוונה לבד מספיקה? לספר את הסיפור על דרור ונגבר שהיה כתוב על המשרד שלו "תוצאות לא תירוצים" , לספר על חייל מאגיסט שרצה לצאת לקרב אבל לא עשה את זה ובסוף כל המחלקה שלו נפגעה כי לא היה לי מאגיסט (סיפור דמיוני) . למעשה מתברר שמי שרצה ולא עשה כנראה לא רצה מספיק. חשיבות המעשים לא נמדדת דווקא ע"י ההצלחות כי לא הכל תלוי בנו אלא תלוי במאמץ שהאדם עשה – לפום צערא אגרא . סיפור על רבי זושא שהיה התלמיד הכי חלש בכיתה אבל לבסוף נהיה גאון גדול כי המשיך להתמיד בנחישות , זה מגלה על רצון אמיתי.
מסילת ישרים : והנה אחר שידענו זה נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו. כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמתי אשר בלעדם לא יושג כלל ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכוח קבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו וכפי כוח האמצעים ושמושם כן יהיה התכלית הנולד מהם וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תבחן תולדתו בברור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקבוץ כולם כמו שכתבתי. וזה ברור .
מעתה ודאי הוא שהדקדוק שידוקדק על עניין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק , כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרב יקרם, כי תולדותם נולדת בשלמות האמתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו.
אז למה אנחנו לא עושים מה שאנחנו רוצים?
אנחנו לא יודעים כלל שיש סכנה זו שנקראת דרך מוטעית , יש לנו אשליה שאומרת לנו שכל דרך שלא נלך בה היא נכונה – שהרי עשיתי זאת בדרכי שלי – אם אני עשיתי זאת זה בוודאי בסדר.
אפילו אם נדע שיש דרך נכונה אם לא ביררנו מהי אותה דרך לא נוכל ללכת בה.
אנו לא מודעים למצבנו , איפה אנחנו ממוקמים על גרף היושר והטוב – עלינו לעשות חיפוש פנימי ולהסיק מסכנות היכן צריך לתקן והיכן צריך לחזק.
גם אחרי הבירור עדיין העצלות שלנו ללכת בדרך זו מעכבת . לפעמים כי קשה לנו לעזוב הרגלים , ולפעמים סתם חוסר אנרגיה ורצון להתאמץ.
אחרי לימוד מסילת ישרים , צריך לשוב ולהסביר מדוע רב אשי היה מרים את שיפולי גלימתו ורץ. בקצרה כמו שמבאר המהר"ל , הסיבה היא שרב שי לא היה מודע לטעות שבע"ז ולכן לא היה נותן לגלימה להוות מכשול בדרך פן יתקל בה ולא יצליח לעבוד ע"ז . אבל מנשה שהיה חכם יותר לא רצה באמת לעבוד ע"ז רק נמשך אחרי יצרו ולכן העדיף להשאיר את גלימתו מופשלת ואז אולי יפול ממנה ולא יצליח לעבור על איסור . מי שיודע את חומר האיסור אבל מתפתה לפחות מנסה להציל את עצמו בכל דרך אפשרית , ומי שלא מודע כלל לאיסור שבדבר משקיע פול גז בניוטרל.
באור מידת הזהירות:
הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו כלומר: מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא? לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי, כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו? אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי! והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמר את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם, וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו, כי אולם חסרון השמירה מפני העיוורון הטבעי או מפני עיוורון הרצוני, דהינו סתימת העיניים בבחירה וחפץ, אחד הוא.
והנה ירמיהו היה מתאונן על רע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המידה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם, להיעשות אם להיעזב? ואמר אליהם (ירמיה ח, ו): "אין איש נחם על רעתו לאמור וגו' כולה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה", והינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה. ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא יישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים. כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להינחם ממעשיהם והייתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זה מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה, ה): "תכבד העבודה על האנשים וגו'", שהיה מתכון שלא לבד שלא להניח להם רוח כלל לבל יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכוח התמדת העבודה הבלתי מפסקת.
כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם. כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמומיות ואי אפשר להימלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה. הוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי ח, א): "שימו לבבכם על דרכיכם". ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו, ד-ה): "אל תיתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך הינצל כצבי מיד וגו'" וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו (מועד קטן ה, א): "כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא". ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו אין בכוחו לנצל אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו (קידושין ל, ב) , כי היצר הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב (תהלים לז, לב-לג): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו וגו'", אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע. אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו, כי אם הוא אינו חס מי יחוס עליו. והוא כעניין מה שאמרו זיכרונם לברכה (ברכות לג, א): "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו". והוא מה שאמרו (אבות א, יב): "אם אין אני לי מי לי".
בביאור חלקי הזהירות
הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו. האחת, שיתבונן מהו הטוב האמתי שיבחר בו האדם והרע האמיתי שינוס ממנו, והשנית, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע. וזה בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה. בשעת מעשה, שלא יעשה שום מעשה מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה, ושלא בשעת מעשה, שיעלה לפניו זיכרון כלל מעשיו וישקול אותם כמו כן במאזני המשקל הזה לראות מה יש בם מהרע ההוא ולטהר ממנו. ודבר זה הודיעונו חכמינו זיכרונם לברכה באמרם (ערובין יג, ב): "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואכא דאמרי ימשמש במעשיו". ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאד, כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקר על כלל המעשים ולהתבונן בו: הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו אשר אינם הולכים על פי מצוות ה' וחוקיו, כי כל אשר ימצא מאלה יבערם מן העולם, אך המשמוש הוא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקר ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק שיצטרך להסירו ולבערו, והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי, כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שיישאר זך ונקי.
כלל הדבר: יהיה האדם מעין על מעשיו כולם ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עברה ופשע. והנני רואה צרך לאדם, שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו, כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה, שלא יהיה משקלו עראי אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא.
וחכמינו זיכרונם לברכה הורונו בפרוש צרך החשבון הזה, והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (בבא בתרא עח, ב): "על כן יאמרו המשלים בואו חשבון",(במדבר כא, כז) "על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשב חשבונו של עולם: הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו'".
וזה כי העצה האמתית הזאת לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמתה אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו, כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש והנה הוא כהולך בחשך שיש לפניו מכשלות ואין עיניו רואות אותם, והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (בבא מציעא פג, ב): "תשת חשך ויהי לילה (תהלים קד, כ) - זה העולם הזה שדומה ללילה". והבן כמה נפלא המאמר האמתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חשך הלילה שני מיני טעויות אפשר לו שיגרם לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאלו הוא אדם ואדם כאלו הוא עמוד. כן חומריות וגשמיות העולם הזה הנה הוא חשך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות. האחת: אינו מניח לו שיראה המכשלות שבדרכי העולם ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחילה, והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד, יט): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו", ואומר (שם כב, ג): "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו", ואומר (שם יד, ט): "וכסיל מתעבר ובוטח", כי לבם בריא להם כאולם ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל, והטעות השני, והוא קשה מן הראשון, הוא: שמטעה ראיתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב והטוב כאלו הוא רע ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים, כי אין די שחסרה מהם ראית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות וניסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, י): "השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע פן וגו'", וכל זה מפני היותם תחת החשך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם. אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמתו ויכולים לייעץ שאר בני אדם עליו.
הא, למה זה דומה? לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים וביניהם שבילים רבים נבוכים ומערבים כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם, ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה, ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמתי או בכוזב, כי כולם שווים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה, והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמיתיים והכוזבים והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו! והנה מי שירצה להאמין לו יגיע למקום המיועד ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו ודאי שיישאר אובד ולא יגיע אליו.
כן הדבר הזה: מי שעדין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם. אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, ואליהם צריכים אנו להאמין.
ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו: "בואו חשבון" - "בואו ונחשב חשבונו של עולם"! כי כבר הם נסו וראו וידעו שזה לבדו הוא הדרך האמתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה.
כללו של דבר: צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו,מהו הדרך האמתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו, ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע ולישר כל דרכיו, וכמו שהכתוב אומר (משלי ד, כו) "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו" ואומר (איכה ג, מ) "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'".
פול גז בניוטרל!
המטרה היא לבאר שאין אדם שלא רוצה להיות טוב , כולם שואפים לטוב ולהטיב. מתוך כך לקבל רצון לברר כיצד עושים זאת נכון.
אם היינו יכולים לעזור לבן אדם מבלי שזה ידרוש מאתנו זמן או כסף , האם היה מישהו שלא היה עושה זאת? אז מדוע בכל זאת אנחנו לא עושים זאת? ומדוע אנחנו לא שואפים לעשות זאת?
לשם בירור זה נדרש למאמר של המהר"ל מנצח ישראל פרק שלישי על סנהדרין קב : , ובעיקר לכמה פסקאות ממסילת ישרים , בחלקי הזהירות. הרעיון הוא להסביר שהיצר הרע עובד על כולנו , מטעה אותנו בן טוב לרע , ולפעמים גם אם אנחנו יודעים מהו רע עדיין הוא מושך אותנו לעשותו במחשבה שזה כיף וכדאי אפילו אם כבר נכווינו כמה פעמים עדיין המשפט לי זה לא יקרה או הפעם זה לא יקרה מהדהד לנו בראש
חשוב להדגיש את השאיפה של האדם לטוב שנובעת דווקא ממקום פנימי שבו , פנימי יותר מהיצר הרע , אבל להבהיר שמכיוון שהדחף הטוב הוא פנימי כל כך אין הוא יכול להתגבר על היצר הרע במציאות ולכן אין לנו ברירה אלא להשתמש בשכלנו להגדיל את ניצוץ הטוב שבתוכנו ולהפוך אותו לאש שורפת – אש קודש שתוקד תמיד.
רב אשי אוקי א'שלשה מלכים' [42]; אמר: "למחר נפתח בחברין [43]". אתא מנשה, איתחזי ליה בחלמיה, אמר [44]: חברך וחבירי דאבוך קרית לן [45]?! מהיכא בעית למישרא המוציא [46]? אמר ליה: לא ידענא!. אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, ו'חברך' קרית לן [47]!? אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא [48]. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי - מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי [49]!
צריך להציג את השאלה - מדוע אדם חכם כמו מנשה הלך ועבד עבודה זרה? הרי כל טיפש מבין שאין בה ממש – זו יכולה להיות הזדמנות להסביר קצת על אחדות השם שבה מאמינה היהדות , ולקשר את זה לפיזיקה המודרנית שמדברת על אחדות החומר וכו' להראות את האחדות בעולם , לעומת הפירוד שהיה פעם לפי המדע העתיק .
עוד שאלה היא מה העניין של הגלימה? מה מנשה ניסה לחדש כאן , עדיף לא לתת תשובה עד סוף השיעור , אבל כן לתת להם לענות בעצמם שירגישו התחברות לשאלה ויסתקרנו מהי התשובה.
נקודה לבירור אם רואים צורך לכך – מדוע חשוב לעשות מעשים טובים , אולי הכוונה לבד מספיקה? לספר את הסיפור על דרור ונגבר שהיה כתוב על המשרד שלו "תוצאות לא תירוצים" , לספר על חייל מאגיסט שרצה לצאת לקרב אבל לא עשה את זה ובסוף כל המחלקה שלו נפגעה כי לא היה לי מאגיסט (סיפור דמיוני) . למעשה מתברר שמי שרצה ולא עשה כנראה לא רצה מספיק. חשיבות המעשים לא נמדדת דווקא ע"י ההצלחות כי לא הכל תלוי בנו אלא תלוי במאמץ שהאדם עשה – לפום צערא אגרא . סיפור על רבי זושא שהיה התלמיד הכי חלש בכיתה אבל לבסוף נהיה גאון גדול כי המשיך להתמיד בנחישות , זה מגלה על רצון אמיתי.
מסילת ישרים : והנה אחר שידענו זה נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו. כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמתי אשר בלעדם לא יושג כלל ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכוח קבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו וכפי כוח האמצעים ושמושם כן יהיה התכלית הנולד מהם וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תבחן תולדתו בברור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקבוץ כולם כמו שכתבתי. וזה ברור .
מעתה ודאי הוא שהדקדוק שידוקדק על עניין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק , כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרב יקרם, כי תולדותם נולדת בשלמות האמתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו.
אז למה אנחנו לא עושים מה שאנחנו רוצים?
אנחנו לא יודעים כלל שיש סכנה זו שנקראת דרך מוטעית , יש לנו אשליה שאומרת לנו שכל דרך שלא נלך בה היא נכונה – שהרי עשיתי זאת בדרכי שלי – אם אני עשיתי זאת זה בוודאי בסדר.
אפילו אם נדע שיש דרך נכונה אם לא ביררנו מהי אותה דרך לא נוכל ללכת בה.
אנו לא מודעים למצבנו , איפה אנחנו ממוקמים על גרף היושר והטוב – עלינו לעשות חיפוש פנימי ולהסיק מסכנות היכן צריך לתקן והיכן צריך לחזק.
גם אחרי הבירור עדיין העצלות שלנו ללכת בדרך זו מעכבת . לפעמים כי קשה לנו לעזוב הרגלים , ולפעמים סתם חוסר אנרגיה ורצון להתאמץ.
אחרי לימוד מסילת ישרים , צריך לשוב ולהסביר מדוע רב אשי היה מרים את שיפולי גלימתו ורץ. בקצרה כמו שמבאר המהר"ל , הסיבה היא שרב שי לא היה מודע לטעות שבע"ז ולכן לא היה נותן לגלימה להוות מכשול בדרך פן יתקל בה ולא יצליח לעבוד ע"ז . אבל מנשה שהיה חכם יותר לא רצה באמת לעבוד ע"ז רק נמשך אחרי יצרו ולכן העדיף להשאיר את גלימתו מופשלת ואז אולי יפול ממנה ולא יצליח לעבור על איסור . מי שיודע את חומר האיסור אבל מתפתה לפחות מנסה להציל את עצמו בכל דרך אפשרית , ומי שלא מודע כלל לאיסור שבדבר משקיע פול גז בניוטרל.
באור מידת הזהירות:
הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו כלומר: מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא? לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי, כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו? אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי! והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמר את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם, וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו, כי אולם חסרון השמירה מפני העיוורון הטבעי או מפני עיוורון הרצוני, דהינו סתימת העיניים בבחירה וחפץ, אחד הוא.
והנה ירמיהו היה מתאונן על רע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המידה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם, להיעשות אם להיעזב? ואמר אליהם (ירמיה ח, ו): "אין איש נחם על רעתו לאמור וגו' כולה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה", והינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה. ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא יישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים. כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להינחם ממעשיהם והייתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זה מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה, ה): "תכבד העבודה על האנשים וגו'", שהיה מתכון שלא לבד שלא להניח להם רוח כלל לבל יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכוח התמדת העבודה הבלתי מפסקת.
כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם. כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמומיות ואי אפשר להימלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה. הוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי ח, א): "שימו לבבכם על דרכיכם". ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו, ד-ה): "אל תיתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך הינצל כצבי מיד וגו'" וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו (מועד קטן ה, א): "כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא". ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו אין בכוחו לנצל אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו (קידושין ל, ב) , כי היצר הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב (תהלים לז, לב-לג): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו וגו'", אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע. אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו, כי אם הוא אינו חס מי יחוס עליו. והוא כעניין מה שאמרו זיכרונם לברכה (ברכות לג, א): "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו". והוא מה שאמרו (אבות א, יב): "אם אין אני לי מי לי".
בביאור חלקי הזהירות
הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו. האחת, שיתבונן מהו הטוב האמתי שיבחר בו האדם והרע האמיתי שינוס ממנו, והשנית, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע. וזה בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה. בשעת מעשה, שלא יעשה שום מעשה מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה, ושלא בשעת מעשה, שיעלה לפניו זיכרון כלל מעשיו וישקול אותם כמו כן במאזני המשקל הזה לראות מה יש בם מהרע ההוא ולטהר ממנו. ודבר זה הודיעונו חכמינו זיכרונם לברכה באמרם (ערובין יג, ב): "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואכא דאמרי ימשמש במעשיו". ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאד, כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקר על כלל המעשים ולהתבונן בו: הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו אשר אינם הולכים על פי מצוות ה' וחוקיו, כי כל אשר ימצא מאלה יבערם מן העולם, אך המשמוש הוא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקר ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק שיצטרך להסירו ולבערו, והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי, כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שיישאר זך ונקי.
כלל הדבר: יהיה האדם מעין על מעשיו כולם ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עברה ופשע. והנני רואה צרך לאדם, שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו, כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה, שלא יהיה משקלו עראי אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא.
וחכמינו זיכרונם לברכה הורונו בפרוש צרך החשבון הזה, והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (בבא בתרא עח, ב): "על כן יאמרו המשלים בואו חשבון",(במדבר כא, כז) "על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשב חשבונו של עולם: הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו'".
וזה כי העצה האמתית הזאת לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמתה אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו, כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש והנה הוא כהולך בחשך שיש לפניו מכשלות ואין עיניו רואות אותם, והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (בבא מציעא פג, ב): "תשת חשך ויהי לילה (תהלים קד, כ) - זה העולם הזה שדומה ללילה". והבן כמה נפלא המאמר האמתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חשך הלילה שני מיני טעויות אפשר לו שיגרם לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאלו הוא אדם ואדם כאלו הוא עמוד. כן חומריות וגשמיות העולם הזה הנה הוא חשך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות. האחת: אינו מניח לו שיראה המכשלות שבדרכי העולם ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחילה, והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד, יט): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו", ואומר (שם כב, ג): "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו", ואומר (שם יד, ט): "וכסיל מתעבר ובוטח", כי לבם בריא להם כאולם ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל, והטעות השני, והוא קשה מן הראשון, הוא: שמטעה ראיתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב והטוב כאלו הוא רע ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים, כי אין די שחסרה מהם ראית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות וניסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, י): "השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע פן וגו'", וכל זה מפני היותם תחת החשך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם. אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמתו ויכולים לייעץ שאר בני אדם עליו.
הא, למה זה דומה? לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים וביניהם שבילים רבים נבוכים ומערבים כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם, ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה, ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמתי או בכוזב, כי כולם שווים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה, והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמיתיים והכוזבים והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו! והנה מי שירצה להאמין לו יגיע למקום המיועד ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו ודאי שיישאר אובד ולא יגיע אליו.
כן הדבר הזה: מי שעדין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם. אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, ואליהם צריכים אנו להאמין.
ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו: "בואו חשבון" - "בואו ונחשב חשבונו של עולם"! כי כבר הם נסו וראו וידעו שזה לבדו הוא הדרך האמתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה.
כללו של דבר: צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו,מהו הדרך האמתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו, ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע ולישר כל דרכיו, וכמו שהכתוב אומר (משלי ד, כו) "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו" ואומר (איכה ג, מ) "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה