בס"ד
שמואל א פרק-א
{א} ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי:
1- מדוע נקרא איש אחד ולא סתם איש?
2- כיוון שרוצים להראות על חשיבותו של האיש הזה, גם באביו של שמשון נאמר איש אחד. ואולי גם על דרך אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שעם ישראל הוא מתדמה ליחידו של עולם , וזה תפקידו של עם ישראל לגלות את האחדות פה בעולם הזה , ולכן כל אדם שהעיקרון הזה של גילוי האחדות עובר דרכו , כמו אלקנה שזכה להיות אביו של שמואל , אז נקרא אחד לומר לנו שאידאל של אחדות השם עובר בחייו
3- כאן כתוב שהוא אפרתי ואילו בדברי הימים פרק ו כתוב שהוא משבט לוי?
מסבירים ששבט לוי היה מפוזר בין השבטים ב48 ערים שקבלו להתגורר בהם.
{ב} ולו שתי נשים שם אחת חנה ושם השנית פננה ויהי לפננה ילדים ולחנה אין ילדים:
1- מדוע לא נאמר על חנה האחת כמו שנאמר על פנינה השניה, היה צריך להיות כתוב – שם האחת ושם השניה?
2- מדוע חנה קודמת בסדר הצגת הנשים – היא שאישה האחת , ואילו פנינה קודמת בסדר הילדים?
כיוון שחנה הייתה נשואה לאלקנה לפני פנינה , אך כיוון שהייתה עקרה היא בקשה ממנו שישא גם את פנינה , וחשבה שבזכות המצווה הזו היא תזכה להפקד גם כן בזרע. כמו שרה שבקשה שאברהם ישא גם את הגר ואמרה אלוי אבנה ממנה – אני אבנה ממנה. אך לבסוף רק לפנינה היה ילדים. לכן חנה קודמת כי היא חשובה לאלקנה יותר כי אותה אהב באמת.
3- שמה של חנה מעיד עליה – חוט של חן משוך פניה, ופנינה כשמה כן היא יש בה פנינה יקרה שמוסתרת מאחרי צדפה , שלמרות מעשיה שנראים מכוערים יש בתוכם כוונות טובות , לעומת חנה שגם חיצוניותה מלאת חן
{ג} ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח ליהוה צבאות בשלה ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים ליהוה:
1- במדרש מסופר שאלקנה הוא טנק חבד של איש אחד , הוא לקח את כל משפחתו והיו עולים לשילה כל פעם ממקום אחר , והיו פוגשים אנשים בדרך ומשכנעים אותם לבוא איתם.
2- מדוע כתוב להשתחוות ולזבוח? המלבים מסביר שכל מטרת העליה של אלקנה לשילה הוא בשביל להתפלל שם על חנה אישתו שתפקד וזה נלמד מהדיוק של שם צבקות שמוזכר לראשונה בתפילת חנה כדי להפקד. אז מדוע צריך שכל העם יבואו גם? שזכות המצווה הזו תחשב בעבורה , וכן שלא דומה תפילת רבים לתפילת יחיד. לומדים גם את החשיבות המיוחדת של תפילה במשכן שם השכינה מצויה.
3- עוד מסביר הרב קשתיאל שלעומת בני עלי שרק היו זובחים את הקורבנות אבל ליבם לא היה על העבודה באמת , אלקנה עלה להתשחוות ולזבוח , קודם השתחוויה וביטול כלפי שמיה ורק אחר כך כל העניינים המעשיים יכולים לתפוס מקום .
4- כיוון שחפני ופנחס היו תאווים לקרבנות ולא עסוקים בעבודת השם העם נמנע מלבוא לשילה על כדי כך שהמקרא מספר עליהם שהם שכבו עם אשת איש חזל מסבירים שהכוונה היא שהם עקבו את הבאת קרבן יולדת ונידה אז הנשים נמנעו מלהיטהר וזה כמו לגזול אישה מבעלה. הרב בעין איה שבת ב פרק ה פסקה נג מסביר את העניין שכאשר הכהנים מנצלים את מעמדם המדיני את כוח השלטון שלהם בצורה לא מוסרית אז רגש המוסר הטבעי באדם יוצא כנגד הקודש בכלל ועבודת הקורבנות בפרט ולכן נמנעו העם מלהביא קורבנות , ובניהם גם נשים שהיו צריכות להטהר אך נמנעו מלעשות זאת בגלל הכהנים שמושחתים. במקום להבין שהקרבנות הם הדרך שלנו לקשור את חיינו אל המגמה בעליונה – בלידה למשל יש צער ויש שמחה מעורבבים , רק חיבור אל הקודש יכול לתת לרגש המוסרי נחת בכך שיודע שלא לשווא יש צער ויסורי לידה . ובני עלי הם הסתכלו על הכל בצורה חיצונית ולא ראו שהחיים מחוברים להשם ולכן נמנעו למהקריב את הקרבנות.
{ד} ויהי היום ויזבח אלקנה ונתן לפננה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות: {ה} ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב ה' סגר רחמה:
1. את הפסוק אפשר להסביר בכמה אופנים , הפשט הוא שלחנה נתן יותר מכולם , אפים כלומר כפליים. והיותה עקרה מבסביר מדוע ראה לנכון לנחם אותה, יש בפירוש זה משהו שמזכיר את יוסף ואחיו שנתן לבינמין מנה אפים וצ"ע - רשי
2. אפשר להבין כפרוש הרדק בשם אביו שאפים מבטא צער ועצב. וכיוון שאלקנה אהב את חנה הוא הצטער שהיה צריך לתת לה מנה אחת בודדת ואילו לפנינה נתן המון פנות כי היו לה בנים ובנות ואילו לחנה לא היו ילדים כי ה' סגר רחמה , וכיוון שאהב אותה הוא הגיש לה את המנה הבודדת בצער והתנצלות. רואים מכאן שאלקנה לא נמנע מלחלק את המנות שווה בשווה אף אל פי שאת חנה אהב יותר , אולי ניסה לגרום לה להשלים עם המצב כמו שנפשר בפסוק ח שהוא אומר לה תשלימי עם זה שיש לך רק אותי.
3. ועוד פירוש ששמעתי שאשתי הוא שאת חנה אהב וה' סגר רחמה הם באותו עניין. הפסוק מסביר שחנה היא האהובה על אלקנה ועל ה' , אלקנה מבטא את אהבתו בנתינה מרובה – מנה אחת אפים –אהבה של נתינה. ואילו ה' מבטא את אהבתו לחנה דווקא על ידי חוסר נתינה – סגירת רחמה. על דרך האמהות הקדושות שהיו עקרות כי ה' מתאווה לתפילתן.
{ו} וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה כי סגר יהוה בעד רחמה:
פנינה מכעיסה את חנה בכוונה, כדי להביא אותה לתרעומה – הרעימה . היא מאינה שמתוך הצער של חנה היא תגיע לתפילה אמיתית ואז תזכה להיפקד. חזל אמרו חנה ופנינה לשם שמים נתכוונו כלומר מאחרי המעשים הרעים מסתתרת כוונה טובה – כשמה כן היא פנינה , אבל ראינו שפנינה נענשה על מעשיה למרות הכוונות הטובות. אולי אפשר ללמוד לקח לחיים שלפעמים אנחנו רואים שישנה דרך חינוכית להשיג מטרה מסוימת , או דרך עסקית שפועלת היטב . ואנחנו מתפתים לפעול בדרך זו למרות שהיא לא תואמת את רוח התורה ורוח המוסר , כיוון שאנחנו מאמינים שהמטרה מקדשת את האמצעים. ואכן רואים שפנינה הצליחה לגרום לחנה להתפלל ולהיפקד, ובכל זאת נענשה. לכן עלינו לדעת שזו דרך פעולתו של היצר הרע , שהנה פנינה מושוות לשטן. גם לשטן יש פעולות טובות ובכל זאת "יגער ה' בך השטן". חובתנו לפעול בדרכים הטובות והישרות אפילו אם נראה לנו שהתוצאות יהיו פחות טובות , עלינו לבטוח בה' שיסיע בידנו להשיג את המטרות גם בדרך הטובה. המטרה לא מקדשת את האמצעים כי הדרך היא עצמה ההשיג. בכלל ביהדות יש יחס לא פורפונציונלי בין הדרך לבין ההישגים, שהתוצאות הם לה' יתברך שיחליט מה יקרה ומתי אבל הדרך היא נתונה לנו . צריך לשאוף למטרות טובות אך תפקידנו ה לדאוג להתקדם בדרך הנכונה והטובה ותפקידו של הקב"ה זה להחליט אם ומתי התוצאות ראויות לבוא. ויש עוד המון להרחיב בזה בנושא של המגמות האלוקיות במציאות ולפעול עם אל וכו'
{ז} וכן יעשה שנה בשנה מדי עלתה בבית יהוה כן תכעסנה ותבכה ולא תאכל:
המקרא מסכם שכל מה שסיפרנו עד עכשיו קורה כל שנה ושנה , וחנה לא מתפלל (זה אפשר לדעת לפי שעלי מופתע לראות אותה מתפללת וחושב אותה לשיכורה , אם הייתה מתפללת כל שנה מה מפתיע בזה כל כך?) . כל שנה הם עולים למשכן ואוכלים קורבנות וחנה הלא אוכלת כלום , פנינה מתגרה בה ומכעיסה אותה בשביל שתתפלל אך חנה לא מתפללת.
אבל השנה קורה משהו אחר:
{ח} ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים
אלקנה ניגש אליה ומנסה לשכנע אותה לצאת כבר מהבאסה , צריך לשלים עם המציאות ולא להאבק כל החיים , כבר שנים על גבי שנים שאנחנו עולים לשילה בשביל לזכות להפקד אז אולי זה מה שה' רוצה וצריך לקבל את זה באהבה. "עזבי אותך מהריון סתם כאבים ודיאטה , אני יותר טוב מילדים. למה צריך ילדים בכלל שיטפלו בך ויקברו אותך – אני אעשה הכל יותר טוב מעשרה בנים (עפ דברי חזל) . אפשר להרחיב שנושא של למה צריך ילדים בכלל וכל יצר העמדת צאצאים. חזל אומרים שאין בילדים צורך מלבד חוטריה וקבוריה . זה כמובן ללא היה ציווי לפרות ולרבות . אבל אם נתבונן בדברים בצורה שכלית נטו מה מועיל לי בנים ובנות סתם כאב ראש וחיתולים, זה לא מוסיף לי כהו זה לחיי טובים. רק מתוך ההבנה שיש מגמה עליונה שלשמה נברא העולם (גילוי שם ה') והמגמה הזו מתגלה אט אט "מדור לדור ישבח מעשיך" שתוכן עליון שכזה לא מתגלה ברגע אחד אלא במשך כל קיום העולם , אם כך מובן מדוע טבוע בכל הברואים הצורך להעמיד דור המשך שיוכל להוסיף ולגלות על גבי מה שהדור הנוכחי כבר עשה. אלקנה אומר לחנה תדעי לך שלולא שהיה מצווה להביא ילדים אז לא היתה לנו שום סאמת לעשות זאת , וכיוון שאת עקרה אז את פטורה מהמצווה – אנוס פטור, אז אל תכנסי ליאוש מכך שלא ילדת.
אנחנו רואים פה 3 גישות להתמודדות עם קשים . גישתו על אלקנה היא לקבל את הדברים כגזרה משמים ולנסות לראות את הטוב . גישתה של פנינה שמנסה להשיג את המטרה שכל מחיר אפילו בדרכים לא יפות. אם אצל אלקנה יש קבלה מוחלטת מדי של הגזרה האלוקית , אצל פנינה יש התעלמות מוחלטת מהגזרה מתוך מחשבה שהיא יודעת מה נכון ומה טוב והיא תשיג את זה אפילו בדרכים רעות. אם הדרך היחידה להשיג מטרה מסויימת היא דרך אסורה יש לנו מסר שה' לא רוצה שנשיג את המטרה הזו. פנינה לא קלטה את הרמז.
ודרכה של חנה: פקיחת עיניים וזיהוי הקשיים, לקיחת אחריות ומעשה , אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני
{ט} ותקם חנה אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה ועלי הכהן ישב על הכסא על מזוזת היכל יהוה:
חנה רואה שבעלה התייאש ומבינה שהוא כבר לא יתפלל עליה , מבחינתו הגזרה נגזרה והוא שלם איתה. מה איכפת לו יש לו עוד אישה עם מלא ילדים. היא גם רואה שהכהן הגדול יצא לחופשה יושב לו על כסא נוח במזוזת ההיכל , כלומר שכל העולים לרגל כבר הלכו . אם כך אין לה על מי להשען אלא על עצמה ועל ריבונו של עולם. היא אוכלת ושותה לעומת שנים עברו שלא אכלה ולא שתתה , אמנם המפרשים אומרים שהיא אכלה מעט אבל עדיין רואים שהמקרא מציין שהיא כן אכלה משהו ונראה לי שזה שינוי לעומת שנים עברו. אולי יש בזה עניין של הפנמת המצב. כלומר אם עד עכשיו חלוקת המנות (השווה או הלא שווה) ביטאה את מסכנותה של חנה (או שקבלה מעט מאוד , או שקבלה יותר מכולם מתוך רחמים) וכל פעם שהגיע אותו רגע של חלוקת המנות פתאום עקרותה של חנה התבלטה יותר , ולרגע כולם הסתכלו על הצחלת שלה ואמרו לעצמם איזה מסכנה היא אין לה בנים. אבל חנה לא הסכימה לאכול , כאילו אומרת אני לא מוכנה להשתתף בסצינה המביכה הזו , אני לא מסכנה ולא ערירית . מן סוג של הכחשה של המציאות, כאילו מסרבת לקבל את העובדה שאין לה ילדים ואולי בשל כך גם לא התפללה , כי להתפלל להפקד בזרע זה בעצם להודות שיש לי בעיה , כמו כן לאוכל את המנה אחת אפים זה להודות שיש לי בעיה ולכן נותנים לי מנה כפולה. עד עכשיו חנה הייתה בהכחשה וסירבה לקבל את מצבה ולהכיר במציאות ולכן גם לא התפללה, אולי קיוותה שמישהו יעשה זאת עבורה. אבל עכשיו היא אכלה כאילו אומרת "אני יודעת שיש בעיה אני עקרה ואין לי ילדים ולכן קיבלתי את המנה אחת אפים המביכה הזו, אבל לעומתך אלקנה אני לא מקבלת את הגזרה, אני הולכת ומתפללת לפני אדון העולם עד שיענה לי" הגישה של חנה מבטאת את הקושי שלנו להכיר בחסרונותנו שגורם לנו אפטיות וחוסר מעש , אם נעיז להודות שאנחנו חסרים ונשכיל להבין שה' סגר בעדנו כי הוא רוצה שנפנה אליו לבקש עזרה , וגם נעיז קום ולעשות זאת בעצמנו ולא לסמוך על אף אחד שיעשה זאת בשבילנו. ובאמת זו עניינה של התפילה – הכרה בזה שאני לא מושלם , לדעת שהחסרון מהשם , להאמין שרק לו יש את הכוח לפתור לי את הבעיה ושהוא אכן חפץ בכך שבעיותיי תיפתרנה , והתעוזה לעמוד ולדבר עם ה' ולהגיד לו מה שעל ליבי.
{י} והיא מרת נפש ותתפלל על יהוה ובכה תבכה:
מדוע כתוב תתפלל על ה' ולא אל ה'?
חזל דורשים שחנה הטיחה דברים כלפי מעלה כיוון שכתוב שהתפללה על ה'. ומתארים חלק מדבריה שהיא לכאורה מאיימת על ה' : "ריבונו של עולם אם לא תתן לי פרי בטן אני אלך ואסתתר מעיני בעלי עם אדם זר ואז אלקנה יצטרך להשקות אותי בבית המקדש . ואתה הרי הבטחת בתורה שאם הבעל חשד באישה לשווא הרי נזרעת זרע ותפקד. אז או שתתן לי בן או שאני אעשה את התרגיל הזה ואשיג ילד בדרך אחרת". הדברים לכאורה קשים מאוד ולולא הדברים כתובים אי אפשר לאומרם , מי מעז לאיים על ה'? ועוד כיצד יתכן שתפילה כזו תשמע?
נפש החיים עונה שהטיחה דברי כלפי מעלה אין הכוונה שהיא מאה לקנטר או לבזות כלפי שמיה חס וחלילה , אלא כמו שאדם מתפלל על חברו שיהיה בריא כך חנה התפללה על ה'. היא ביקשה מה' שירחם על עצמו. מה הכוונה? פירוש הדבר הוא שלפעמים הקב"ה מסתיר את עצמו ומעביר על רצונו משיקולים שונים , וחנה האמינה שזה שיהיה לה ילד זה בוודאי רצון ה' אבל מסיבות מסויימות ישנה גזרה שמעכבת את רצון ה' מלהתקיים , ולכן היא הטיחה את דבריה כלפי מעלה כלומר לא בקשה בשבילה אלא ביקשה בשביל ה' יתברך (שהוא למעלה) והתפללה שיתן לה זרע בשבילו , כי הוא רוצה בזה וצריך את הילד הזה, ולשם כך היא מוכנה אפילו להסתר מעיני בעלה ולשקות את המים המאררים העיקר שהמטרה תושג. זה מתחבר ללשון תפילתה
{יא} ותדר נדר ותאמר יהוה צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו ליהוה כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו:
השם צבאות מוזכר כאן בפעם הראשונה בתנך , חנה הייתה הראשונה שהשתמשה בשם זה בתפילה . מה החידוש של שם זה? הגמרא ביומא מספרת על עני ששמע על דוכס שעשה סעודות גדולות לנתינו והחליט ללכת לשם ונסות להשיג מזון, כל סעודה הוא בא אך איש לא נתן לו פירור. עד שלבסוף הוא ניגש לדוכס בעצמו ואמר לו אולי אני אהיה גם אני חלק מנתינך ואז אני אוכל גם להשתתף בסעודות האלה , הדוכס הסכים והעני אכל את נפשו לשובע. כך בדיוק חנה , ברגע שהיא הבינה שהיא לא תוכל לזכות לילד בדרך הטבע ,כי ה' אהב אותה ולכן סגר את רחמה , הוא רצה שהיא תתקרב אליו יותר על ידי הקשים שמעוררים לתפילה. מיד הבינה חנה שאם היא רוצה לקבל ילד עליה להיות חלק מצבאותיו של אדון העולם ולכן כינתה אותו בשם ה' צבאות , מולך על כל צבאות העולם. בהקשר למה שאמרנו קודם הדבר מובן עוד יותר , היא לא מבקשת בן כי חסר לה ילד והיא רוצה אותו לעצמה אין זה כך , אלא חנה הפנימה שעליה להתגייס לצבא ה' ולפעול על מנת לגלות את רצונו , ולכן היא מבקשת ילד שיפעל לשם כך. בעינה זה חלקה בצבא , יש הלוחמים עם חרב והיא מולידה לוחמים זה תפקידה. ולכן היא מתפללת על ה' – מבקשת בן שישרת אותו , זה התפקיד שהיא יכולה למלא בשירות הצבאי. ואת הילד הזה היא לא מבקשת לעצמה אלא היא מוכנה לתת אותו לה' כל ימי חייו. לפני חנה חשבו שתפילה זה אמצעי להשיג את מבוקשנו – ה הוא ממלא הצרכים שלנו. אבל חנה חידשה שאנחנו מתפללים בשביל למלא את "הצרכים של ה" כביכול. ולכן כאשר עלי רואה אותה הוא לא מבין
{יב} והיה כי הרבתה להתפלל לפני יהוה ועלי שמר את פיה: {יג} וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכרה:
עלי לא מבין מה זו התפילה המוזרה הזו , מדוע היא לא מוציאה קולות ומתפללת באריכות גדולה. המלבים מסביר שישנם 2 סוגי תפילות שהיו ידועות לעלי :
1) בקשת הצרכים , למשל חסר לי פרנסה אז אני מתפלל לה' יתברך שיעניק לי פרנסה טובה, מדוע שהוא יענה לבקשתי ? כיוון שעשיתי מעשים טובים השנה ואם אני אספר אותם ואפרט אותם זה ידגיש הצדק שבלהעניק לי את בקשתי . תפילה כזו היא ארוכה בזמנה כיוון שצריך לפרוט את כל המעשים הטובים ולעשות תשובה על החטאים , אבל גם מתפללים תפילה כזו בקול רם כיוון שהבקשות הן לגופו של האדם וכל ניסיון השכנוע הוא כמו בן בני אדם אז צריך להתפלל בקול רם , וזה מבטא את הפן הגופני יותר והאנושי יותר של התפילה. לא יתכן שחנה התפללה תפילה כזו , אמנם היא התפללה באריכות אבל היא לא הוציאה את קולה בתפילה.
2) תפילה על רחמים , אם התפילה הקודמת ביטאה את הצד החיצוני יותר של האדם – מעשים ונסיונות שכנוע , לדבר אל ה' כמו אל אדם , בקשת צרכי הגוף. הסוג הזה של התפילה היא נובעת מהנפש , אין נסיונות שכנוע ולא פירוט מצוות וחטאים. זו תפילה פשוט לבקש רחמים "ריבונו של עולם רחם עלינו אין לו על מי להישען אלא עליך לבד" ולכן היא נעשית בלחש כיוון שהיא "מלב אל לב". יוצאת מליבו של האדם ולא מפיו – ממקום פנימי יותר באדם , ומגיעה אל מקום פנימי יותר באלוקות לכאורה , מה שמכונה חתירה תחת כיסה הכבוד, בקשת רחמים למרות שאין שום סיבה פשוט כי ה' הוא רחום וחנון. אז כיוון שאין בסוג זה של תפילה פירוט אז היא קצרה מאוד . ולכן לא יתכן שחנה התפללה תפילה שכזו.
{יד} ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך:
המסכנה שעלי הגיע אליה היא שחנה שיכורה , כלומר מדברת בלי להיות מודעת למעשיה , בלי שיקול דעת , ללא אחריות . כמו שיכור שעושה מעשים ללא הגיון וכוונה. והרי אסור לשיכור להכנס למשכן זה איסור תורה , כיוון שבמשכן הכוונה וישוב הדעת הם חשובים מאוד , קרבן שהוקרב ללא כוונה נכונה נחשב פיגול – קרבן פסול. עלי אומר לחנה לצאת מיד מהמשכן ולהפסיק להתפלל כמו שיכורה כלומר ללא כוונה וללא סדר הגיוני.
{טו} ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני יהוה:
אבל חנה עונה לו שהיא מתפללת תפילה מסודרת מאוד ועם כוונה נכונה ואמיתית. אני מתפללת תפילת לחש (הסוג השני) תפילה מנפש אל נפש ולא מגוף אל גוף ולכן היא נעשית בלחש. אני מבקשת מה' שירחם עלי ויתן לי ילד.
{טז} אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה:
אבל אם אתה תוהה מודע הארכתי בתפילתי אז זהמכיוון שאני כוסעת. וזה אותו כעס שהזכרנו קודם שחנה לא מוכנה לקבל את זה שרצון ה' לא התממש עדיין במציאות . ברור לה שהילד הזה חייב להיוולד והוא יהיה משרת לפני ה'. ברור לה שיש לה תפקיד בצבאות ה' וכן גם לבנה יש תפקיד שמחכה רק לו והיא לא מוכנה לחכות אף לא רגע אחד יותר. ולכן היא מפצירה ומטיחה דברים כלפי מעלה ומשכנעת את הקב"ה שירחם , לא בשבילה אלא בשבילו. סתם אדם שמבקש רחמים לא יכול להפציר , כי עצם האפשרות לרחמים זה חסד גדול ששייך רק לעם ישראל אז תגיד תודה ותשתוק, זו חוצפה להפציר יותר מדי (עוד יקשיבו לו חס וחלילה) . אבל חנה שיודעת שכל מה שהיא מבקשת זה כלל לא בשבילה אז היא מרשה לעצמה להפציר ולדחוק אפילו ברחמים ולכן היא האריכה בתפילתה.
והיא מבקשת מעלי שיבין את כוונותיה ולא יגרש אותה מעל המשכן.
{יז} ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו:
עלי מקבל את הדברים ומברך אותה שבקשתה תיענה. יש מפרשים שלתך – שלל (רדק) כלומר האוצר שאת משקשת ימצא. יש מפרשים שילייה – ילד עלי מתחבר גם הוא לתפילה ומקווה שאכן תזכה לילד . ויש מפרשים שלתך חסר אלף כלומר שאלתך. שבקשתך תיענה. על פי חלק מהפרשנים עלי מתנבא ואומר לה שהיא תזכה לילד . ויש אומרים שהוא מתפלל עימה.
{יח} ותאמר תמצא שפחתך חן בעיניך ותלך האשה לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד:
תמצא חן בעינך – קשור כנארה לשמה "חנה" . למי חנה אומרת זאת? או לעלי או לה' או לאלקנה. ממי היא מבקשת למצוא בה חן , או במי היא מבקשת למצוא בו חן? הרב קוק מסביר שחן זה היופי הפנימי שנמצא אף על פי שלא רואים אותו כלפי חוץ , ולמצוא חן זה לזהות באדם את יופי הפנימי שבו למרות שהוא נסתר –הוא מצא חן בעיני פירושו אני מזהה בו את יופי הפנימי שלו. אם חנה דיברה לעלי היא מבקשת שיראה בה את הכוונה הטובה ולא יחשוב אותה לשיכורה , וכן גם באלקנה היא מבקשת שלא יכעס עליה שהיא מתעקשת ולא אוכלת . ואם כלפי ה' אז היא מבקשת אפילו אם תפילתה לא נעשתה כראוי עדיין שיראה בה את הכוונה הטובה.
ואם נפרש שחנה מבקשת שהיא תזהה את החן במישהו אחר , מסתבר לומר שהיא פונה כלפי שמיה ובקשת מריבונו של עולם שאפילו אם ה' לא יענה על פתילתה עדיין היא רוצה לזהות את היופי שבכל מה שעובר עליה ובכל הגזרות שה' גזר עליה. "תמצא שפחתך (חנה) חן (אני היופי הנסתר) בעיניך (בצורת ההסתכלות של ריבנו של עולם)" בקשת להשלים עם הדרך שבה אתה מנהיג את העולם.
פניה לא היו לה עוד . רשי אומר שעד היום היא הייתה תמיד עצובה אז הפנים שכולם הכירו אותה היו של צער, אבל עכשיו היא כל כך הרגישה נחת ושמחה ולא הפסיקה לחייך שכמעט אי אפשר היה לזהות אותה. פניה לא היו לה עוד
חזל דורשים שחנה הייתה חולה לפני שהתפללה והמחלה הייתה שפרצופה היה נראה כשל קוף. ואחרי התפילה פרצופה חזל שהיות של אדם. נראה לי להסביר שחזל התכוונו במשלום קוף דווקא כי קוף מחקה את חברו. ולפני התפילה חנה רצתה ילדים כיוון שפנינה צרתה הקניטה אותה והשוויצה בעשרת ילדיה , וחנה הרגישה שהיא רוצה גם , כלומר המניע האמיתי לשאיפותיה של חנה לזכות לפרי בטן הוא חיקוי וקנאה. אבל אחרי התפילה שהיא עברה תפנית רצינית ועכשיו המניע האמיתי הוא להשתתף במאמץ המלחמתי בצבאות ה' ולהביא לעולם ילד שיהיה כולו מוקדש לעבודת הבורא. זה הכוונה השתנו פניה משל קוף.
{יט} וישכמו בבקר וישתחוו לפני יהוה וישבו ויבאו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה יהוה: {כ} ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל כי מיהוה שאלתיו:
לכאורה מפשט הלשון משמע שהשם שמואל נגזר מהמילה השאלה , אבל קשה לומר שאכן חנה קראה לשמואל על שם ההשאלה שהיא השאילה אותו מאת ה', שהרי רק שנתיים ימים שמואל אכן חי בבית הוריו ולאחר מכן הוא חזר למשכן שילה שם מקומו האמיתי , וקשה לומר שהיא בחרה לו שם בגלל שנתיים כל כך חסרות משמעות לכאורה.
{כא} ויעל האיש אלקנה וכל ביתו לזבח ליהוה את זבח הימים ואת נדרו: {כב} וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והבאתיו ונראה את פני יהוה וישב שם עד עולם:
מדוע לא עלתה, יכלה אם רצתה לבקר במשכן ולחזור לביתה עד שיגמל ?
לחנה ברור שהיא לא יכולה לעלות למשכן ללא שמואל כיוון שהוא טרם נגמל , וכן ברור לה שלהביא אותו למשכן לביקור ואז להחזיר אותו לביתה. חנה מבינה שהקישור של שמואל למשכן הוא כל כך חזק – לשם כך הוא נולד , עד שאם היא תביא אותו אפילו פעם אחת כבר יהיה בלתי אפשרי להוציא אותו משם. כיוון שהתקדש התקדש, כמו מעשר שני שברגע שנכנס לחומות ירושלים כבר אי אפשר לפדות אותו. שמואל הוא מעשר שני מבניה של חנה , הוא כולו מוקדש לה'.
{כג} ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך שבי עד גמלך אתו אך יקם יהוה את דברו ותשב האשה ותינק את בנה עד גמלה אתו: {כד} ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה ואיפה אחת קמח ונבל יין ותבאהו בית יהוה שלו והנער נער:{כה} וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי:
חנה הביאה את בנה ועימו קרבן תודה . חזל דורשים את הביטוי "וישחטו את הפר" בלשון רבים ששמואל חידש הלכה בדיני קורבנות , שגם לזר מותר לשחוט את הקרבן אפילו אם הוא איננו כהן . חזל אומרים ביטוי חריף ששמואל הורה הלכה בפני רבו , שהרי עלי בתחילה חלק על כך וסבר שרק לכהן מותר לשחוט אבל שמואל הוכיח לו מפסוקים שכל עבודת הכהן המתוארת בתורה התחילה רק מקבלת הדם ועלי לבסוף השתכנע. פה מתחיל המקרא להציג לנו את הפער שבין בי אלקנא לבין בית עלי. פה הפער מודגש על ידי המחלוקת ההלכתית לגבי שיחטתו של זר , להלן יורחב בנושא
{כו} ותאמר בי אדני חי נפשך אדני אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל יהוה: {כז} אל הנער הזה התפללתי ויתן יהוה לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו: {כח} וגם אנכי השאלתהו ליהוה כל הימים אשר היה הוא שאול ליהוה וישתחו שם ליהוה:
המלבים מסביר שחנה ראתה צורך לשכנע את עלי לקבל את שמואל לעבודה במשכן , יתכן שעלי לא רצה להכניס אותו ממש לענינים כנראה כיוון ששמואל איננו כהן . אבל חנה מסבירה לו ששמואל איננו נער רגיל ועליו לקבלו כיוון שהנדר שנדרה היה מעיין נבואה , וכיוון שהנדר נענה משמים אז אסור שעלי יפריע לנדר להתקיים מלמטה. עלי אכן מתרצה .
{א} וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: {ב} אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ:
חנה משבחת את בורא עולם על החסד הגדול שעשה עימה
{ג} אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה (ולא) וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:
עיקר תפילתה של חנה עוסק בהבנה שכל מה שנגד עינינו הוא זמן , חולף ולא יציב. הטבע והמציאות היא משתנה , אבל הקב"ה הנהגתו היא לנצח. ולכן אל לנו למהר להסיק מסכנות חפוזות כיוון שראינו משהו (עיין פירוש הרמבם ללא תתורו אחרי עיניכם) כדברי הרב בזרעים פרק ה – עלינו לסגל לעצמנו מבט גבוהה מעל פרטי המציאות , ולא להתרשם ממה שלנגד עינינו שהחומר היא זמני ומשתנה.
{ד} קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: {ה} שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: {ו} יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: {ז} יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: {ח} מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: {ט} רַגְלֵי (חסידו) חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: {י} יְהוָה יֵחַתּוּ (מריבו) מְרִיבָיו (עלו) עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:
{יא} וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יְהוָה אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן:
מדגישים הפרשנים ששמואל משרת את פני ה' דווקא , מה יכלנו לחשוב שהוא עושה שם? יכלנו לחשוב שהוא לוקח חלק בחטאם של בני עלי שהקדימו עצמם לפני השם.
{יב} וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְהוָה: {יג} וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ: {יד} וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה: {טו} גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי:
אומרים בפרשנים שהם הקדימו את עצמם לבורא עולם. בהמשך נראה מה זה מבטא
{טז} וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר (לו) לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה: {יז} וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְהוָה כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְהוָה:
בסופו של דבר בני עלי גרמו להתרחקותם של בני ישראל מהמשכן וביזוי הקודש. לעומתם שמואל בפסוק הבא מוגדש בפעם השניה (פעם אחתלפני חטאתם ופעם אחת אחרי) כמשרת פני ה' דווקא , אולי כדי להדגיש את הניגוד שבדבר.
יש לשאול מה חשבו בלי עלי שהתנהגו כך? כיצד מעלי כהן גדול יוצאים כלאה צאצאים חטאים? ומדוע עלי לא מיחה בהם? עוד יש להבין מדוע שמואל מוצג בהקשר הזה כמשרת פני ה דווקא כאילו בא לרמוז שהם לא שירתו את ה' אלא את עצמם. ונראה לי ליישב את הדברים על פי פשטי המקראות ועל פי בדרי הרב בעין איה שבת ב פרק חמישי פסקה נג. וכן שמעתי שר אלחנן בןנון מסביר את המהלך בצורה דומה. למעשה היו 2 גישות ביחס שבין בני ישראל לבין המשכן , גישתם של הכהנים ובראשם עלי , וגישתם של הלויים ובראשם אלקנה. אלקנה הקדיש את זמנו וכספו להביא כמה שיותר יהודים למשכן שילה , רצה לחבר בן הקודש במשכן ולבין החול אצל העם הפשוט , ואכן הלוי הוא במדרגת ביניים בן הכהן הדוש לבין הישראלי הפשוט יותר. לעומתו עלי לא עסק בפרסום המשכן או בדרבון העם להעלות לרגל , יותר מכך אפילו מצאנו שעלי לא התיחס בצורה אדיבה לחנה שהתפללה שם , נראה שלא היה טבעי בעיניו לראות יהודים שאינם כהנים מסתובבים ברחבת המשכן , ולכן כל כך ראה צורך להעיר לה על שכרותה. שהרי איזה ישראלי יעיז להכנס אל הקודש?, עלי חשב לנכון שתהיה הפרדה בן הקודש לבין החול, בן המשכן אשל לכהנים ובין העם הפשוט . כמובן שהוא לא התנגד לעליה ורגל וקנות חובה אבל לא יותר מזה , וכן לא להפוך את המשכן למוקד חברתי רוחני לאומי כמו שאלקנה רצה לעשות . בעיני עלי צריך להיות דיסטנס בריא בן הקודש וחול ואולי רק בשביל לשמור על יראת הכבוד מפניו. כל יהודי צריך לדעת שהמשכן איננו מתנ"ס או שוק חלילה – זה מקום רציני עם כהנים מומחים שעובדים בו , וכמה שיגדל הריחוק הנפשי כך תגדל גם היראה מהמקום כמו שנאמר "ויראת מן המקום הזה" .כמו עץ וענפים , גישתו של עלי התגלתה ביתר עוז אצל בניו , שאם הוא חי הכוונה קדושה לשמור על ריחוק מה בן העם למשכן מלבד קרבנות החובה ועליה לרגל , וכל זאת בשביל לחזק את יראה הכבוד כלפי המשכן ומשרתיו – הכוהנים. אצל בני עלי הפכה גישה זו לקיצונית יותר . הם סברו שיהודי שמגיע להקריב במשכן לא צריך להפגש כלל עם ריבונו של עולם ומקום משכנו – אולי כי אין זה כבודו של מלך לפגוש על עבד ועבד. אלא העבד צריך לפנות לפקיד המלכותי (הכהן) והעריץ אותו ולירא מפניו (כך הוא מכבד את המלך בעצם) , וימסור את מה שהוא רוצה לתת למלך לפקיד וילך לו , הפקיד ימלא את החולה מחברת בן העם הפשוט לריבונו של עולם. ועבור העם הפשוט הכהנים צריכים להיות המוקד העיקרי שאותו עליהם לכבד , לכן רצו ליצור אווירה כאילו הם מקדימים את הכהנים לריבונו של עולם. אבל כוונתם הייתה לשם שמים , שאין זה מכבוד המלך לפגוש על עני ואביון במלכותו . למעשה הם החריפו את הניתוק שבין העם לבין המשכן עד כדי כך שעדיך שהעם רק יבוא להבין קרבן לכהנים וילך , ואין צורך שיהיה שום קשר ישיר בין העם לקב"ה . עבור העם הדמות שעליהם להעריץ ולירא מפניה היא הכהן שמשרת שם.
נעבור על הפרטים ונראה שזה מתאים למה שאמרנו: שמואל שמייצג את בית אבא אלקנה אומר ששחיטה מותרת גם בזר , כלומר צריך לאפשר עם להגיע כמה שיותר קרוב לקודש אפילו לתת להם לשחוט , אין ראיה חיוב בפסוקים על כך אלא רק ראיה על דרך השלילה – לא כתוב שהשחיטה צריכה להיות בכהן , רק מי שמחפש להתיר שחיטה בזר ישים לב לדיוק הזה . עלי לא יכול לשים לב לדיוק הזה , שהרי זה נוגד את תפיסת עולמו על היחס בן העם למשכן. חנה רואה את הניגוד ומבינה שעלי עלול לדחות את שמואל מחשש שיתחיל לעשות לו רפורמות במשכן , ולכן היא מאריכה בדברים לשכנע אותו שאכן מקומו של שמואל במשכן. ובאמת שמואל מייצג את החוליה מחברת בן העם לה' , כם מפני שהוא לוי שזה חוליה בן כהן לישראל , וגם כיוון שהוא עובד את ה' ולבוש חלוק בד למרות שהוא רק נער קטן , בא לבטא את הרעיון שלכל אחד יש מקום בעבודת ה' , אפילו נער קטן אז בוודאי שגם שאר העם ירגיש שייכות , וכן היה לבוש באפוד כל היום כולו (עפ הפרשנים) בא לבטא את הרעיון שכל זמן הוא זמן נכון לעלות אל המשכן , אין שעה לא טובה ואל לנו להסתפק בזמני העליה לרגל. צריכים להיות מחוברים לקודש כל היום כולו. את האפוד הוא לובש דווקא כשהוא במשכן כדי לסמל שמקום המפגש עם האלוקות הוא דווקא מקום השראת השכינה בשילה. לעומתו בני עלי מנסים כמה שיותר להרחיק את העם מקשר ישיר עם בורא עולם . הם מתנהגים בגסות וסררה ולוקחים בשר יתר ממה שמגיע להם , וזה כדי ליצור בעם יראה וכבוד מפני פקידיו של המלך , וכן הם מקדימים את התרומה לכהן לפני הקרבת אימורים על המזבח (על פי חלק מהפרשנים הם לא עשו מעשה אסור, שאכן יש אפשרות כזו וצ"ע) וזה כדי לגרום להעם להרגיש שאין להם מה להתעס בכלל עם המלך , עבור העם הפקיד הוא נציגו של המלך ,ואותו צריך לכבד ראשון כדי ליצור יחס נכון של יראת כבוד אצל האדם המקריב אב קרבנו לפני הכהן. המטרה הייתה לבודד את הקודש מהעם כדי שלא יצטרכו להשפיל את המשכן שאין זה כבוד המקום של עני ואביון שם את רגלו המלוכלכת במקום כזה.
{יח} וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יְהוָה נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד: {יט} וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים: {כ} וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר יָשֵׂם יְהוָה לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַיהוָה וְהָלְכוּ לִמְקֹמוֹ: {כא} כִּי פָקַד יְהוָה אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם יְהוָה: {כב} וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: {כג} וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה: {כד} אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יְהוָה: {כה} אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַיהוָה יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתָם: {כו} וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם יְהוָה וְגַם עִם אֲנָשִׁים: {כז} וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה: {כח} וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {כט} לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי: {ל} לָכֵן נְאֻם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם יְהוָה חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ: {לא} הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ: {לב} וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים: {לג} וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים: {לד} וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם: {לה} וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים: {לו} וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם:
